בשנה שבה מחאות השחורים הרעידו את הסדר החברתי בארצות הברית והפוליטיקה הגלובלית נראית מעורערת מאי פעם, אפשר לסמוך על המשורר והראפר סול וויליאמס שיידע לנסח את כל הבלגן הזה לתמצית מזוקקת של זעם. אבל האם הוא היה חוזר היום להופעה נוספת בישראל? רק בדרך חזרה מרמאללה
היפ הופ חדש, היפ הופ ישן, היפ הופ קשוח, היפ הופ מוזר, היפ הופ בריטי, היפ הופ מרקסיסטי. וראפ. יו.
בין החסד המופלא של Low לזמן המיתה של לד זפלין עוברת רוח חזקה בכיוונים משתנים. לפעמים היא מיטיבה ולפעמים שוברת גבים. נראה לי שזהו המכנה המשותף בין כל השירים בשעה הזאת
כתבתי במשך עשר דקות מבלי לחשוב, בלי להרים את העיפרון מהדף, בלי לתכנן. דקלמתי את מה שיצא והקלטתי. שבוע לאחר מכן החתולה שלי גרגרה לי על הברכיים. הקלטתי אותה. הכפלתי, חתכתי והגברתי. יצרתי מהגרגורים שלה
אחרי הקטע השני, "שד שלישי", כבר עף לי הראש ממנה. הצעתי לה להתראיין ל"הארץ". גמרתי בדעתי לעשות כן עוד לפני שהקהל (ואני בו) החליט נחרצות שהיא הייתה שם הכי שווה מכולם. כשדיברנו, איזכרתי בפניה את אהבתי הגדולה לסול וויליאמס (בעיקר לחומר המוקדם, אבל בזה לא הלאתי אותה)
סול וויליאמס, שמתגורר בימים אלו בפאריז, ביקש מהאנשים העומדים מאחורי הבלוג הצרפתי המצוין - La Blogotheque להתלוות אליו לסיור בקברים התת-קרקעיים שמתחת לעיר. לא לאלו המתוירים, אלא לג'יפה האמיתית. הם זרמו אתו. בסרט משולבים שירים חדשים שלו מתוך
לורי אנדרסון המופלאה חוזרת אלינו (כי זה מה שחייזרים עושים) להופעה חדשה בהיכל התרבות, ביום ראשון הקרוב מאוד (19.6) - ויש לי שני כרטיסים לחלק לכם! דלוז'ן הוא מופע סולו-ספוקן וורד מינימליסטי (ואוווור-קולי) של לורי אנדרסון, שבו היא בעצם מספרת סיפורים, כשלרוב היא לבדה על הבמה.
נוח על משכבך בשלום גיל סקוט-הרון (1949-2011). כואב לשמוע את החדשות האלה, בייחוד לאור כך שהייתה לי הרגשה קריפית לגמרי מתחת לעור שהיום הזה קרב ובא. אמנם סיבת המוות אינה מפורסמת עדיין (נכון לזמן כתיבת שורות אלה), אך לי נראה שזו העיר ניו יורק שהרגה אותו.