גיאגיא הוציא במהלך 2018 לא פחות מעשרים ריליסים במרווחים קצובים של עשרים יום זה מזה. כן, זה אומר שכל עשרים יום "לא אלבום" חדש עלה לרשת - וכמות החומרים המעניינים, הטובים והלעיתים מבריקים מתוך העומס הזה היא לא פחות ממדהימה
אין מקום לסאבטקסט כאן, להסתייגויות לשם עצמן או לשמירה על פאסון ביקורתי לשם הפאסון. יש לומר זאת נחרצות – זאת הייתה אחת ההופעות הכי טובות שנראו כאן אי פעם
"לך תמצא מי תנענע אותך/ אחרי שנים חסר תנועה ותכלית" הן המילים איתן נפתח הסינגל הראשון מהאלבום, "תופסת מרובה". הן מגיעות אחרי אינטרו של שירה לעגנית ששרה מקהלת ילדים. מצאתי את עצמי מסוקרן לשמוע עוד ומילות הבית השני קנו אותי: "זה לא כואב/ אבל בטח לא מענג/ להיות בצד/ בודד וצודק/ מי רוצה להיות אינדיבידואל/ בטח לא אני".
כפי שכתבתי בראיון עמו לטיים אאוט, הוא נוטה להזמין בחורות לשבת לו על הברכיים, תוך כדי שהוא מנגן. סתם ככה, כי זה סבבה. אבל תהיתי אם זה ילך לו גם בתל אביב. ובכן, כל השטויות שהוא אוהב לעשות בהופעות קרו בהופעה בפסאז'. וקצת יותר מזה.
הם ניגנו יחד בסודן, ברחו ממנה והתאחדו בישראל. דארפור סטאר בנד לא רוצים לכבוש את קיסריה. הם יסתפקו בלחזור הביתה
סוף שנות ה־80 באנגליה היו שנים נהדרות לרקוד בהן. מוזיקה אלקטרונית מחתרתית תפסה תאוצה וסצנת האסיד האוס השתוללה ברייבים ובמועדונים. לעומת ההזיות שאפיינו את סמי קיץ האהבה של 1967, קיץ האהבה האנגלי של 1988 התאפיין בסמים הרבה יותר מרימים…
"מוזיקאים רבים יגידו לך שהם יוצרים באולפן דבר חדש לגמרי, אבל לא, הם פשוט משלבים אלמנטים ישנים יותר שאליהם הם נחשפו. אין שום דבר חדש באמנות בכלל, ובמוזיקה בפרט. הכל תוצאה של שילוב השפעות קודמות", חורץ אם.וורד בראיון טלפוני לקראת הגעתו להופעה ראשונה בישראל
בשנות ה־70 כבר נחשבה סלדה בהג'ן לגיבורת מעמד הפועלים, קול נשי ענק של מחאה והזמרת הראשונה שהעזה להתגרות בשלטון התורכי. ועוד יותר מזה – היא עשתה את זה בסטייל. עם גיטרות חשמליות מתודלקות בפאז ובדיסטורשן, ובלי לזנוח את העוּד ואת הבגלמה המסורתיים