אור בזויות

יאפים עם ג'יפים / מימין: דניאל קיצ'לס ונועם יעיש

במאה ה-12 חי בירושלים משורר, לשעבר נסיך גאורגי, בשם שותא רוסתווילי. במאה ה-21 חיים להם בירושלים בטי-שירטס חלקות, האמנים והמוזיקאים נועם יעיש ודניאל קיצ'לס שביחד מרכיבים את הגרעין הקשה והיוצר של להקת יאפים עם ג'יפים. על אף אחד משלושת האמנים שהוזכרו לעיל לא ידוע לנו רבות ותיעוד על אודותיהם כמעט ואין, אך להבדיל מהמשורר הגאורגי המנוח רוסתווילי, את יאפים עם ג'יפים פגשתי פנים אל פנים, לקראת צאת אלבומם החדש והשלישי – "קיץ של עור נמר". אלבום שהוא כולו מלאכת מחשבת מורכבת, יצירה ישראלית תהומית שתרצין את פניו של כל מי שרק יעז לעשות את המאמץ לנסות להתעמק בה.

"השיר שנושא את שם האלבום, 'קיץ של עור נמר', נוגע בנוכחות של המשורר שותא רוסתווילי בירושלים, אל מול הנוכחות של הדובר בשיר באותם המקומות. מדבר על הדרכים שהצטלבו ביניהם באותה העיר", מסביר קיצ'לס. רוסתווילי היה נסיך עד שהסתבך בפרשת אהבה אסורה עם תמר מלכת גאורגיה, ובשל כך הוגלה מארץ הולדתו הרחק עד לעיר דוד, ושם, בתוך מנזר המצלבה, ישב במשך תקופה ארוכה וכתב את הפואמה "עוטה עור נמר" שלימים הפכה להיות הפואמה הלאומית של גאורגיה. "'קיץ של עור נמר מתעסק בקיץ של ההווה", ממשיך קיצ'לס, "שהוא איזושהי פרפראזה על השיר הארוך והאפי שכתב שותא רוסתווילי".

האלבום החדש של יאפים עם ג'יפים כבד מנשוא, סיזיפי ומתגמל בדרכו המיוחדת והבלתי ניתנת להשוואה בשום אופן לאף להקת רוק בישראל. הקירקסיות היבשה והלא מצחיקה בכלל של המוזיקה, להטוטי המילים שחובטים לך בראש על גבי הלחנים המוזרים – כל אלה עובדים בהרמוניה נפלאה שיוצרת תוצאתה מבעיתה בעול יופייה.

האלבום החדש מהווה חזרה לסגנון שמזכיר יותר את אלבום הבכורה המופתי שלהם "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית" שיצא ב-2002. "חזרנו לשיטת עבודה שזנחנו באלבום הקודם" מאשר קיצ'לס. "אנחנו עובדים על האלבום הזה כבר כמה שנים, אי אפשר להגיד מתי בדיוק התחלנו אותו. על כל השירים עבדנו במקביל, אך לא כולם עברו יחד מתחנה לתחנה. זמן רב לקח על מנת לגבש את היחידה האחת הזאת לכדי אלבום. מילים נבנו בצורה איטית, אלו לא מילים שגררנו אותן, אלא פיסות של התחלות, פיסות של רמזים ושל יסודות שהתוו איזושהי דרך שנחשפה לאיטה. אלו לא שירים שהצטברו, כמו פשוט אלבום שלקח לו הרבה זמן למצוא את הדרך החוצה, אלבום שנבנה לאט לאט."

כלומר, התחלתם לעבוד על השירים שנכנסו לאלבום החדש הרבה לפני שקודמו, "נבל דוד אדום", יצא?

קיצ'לס: "כן, הייתה לנו הפסקה שחצתה את התהליך של העבודה על נבל אדום לשניים. בהפסקה הזאת התחלנו לגבש גוף עבודה נוסף שעכשיו יוצא כקיץ של עור נמר."

מהו ההבדל העיקרי בין המקבץ שבחרתם לאגד באלבומכם הקודם לבין זה שמרכיב את החדש?

יעיש: " להבדיל מהאלבום החדש, אני חושב שבאלבום הקודם היה יותר מכנה משותף של מינימליזם, של קצב מהיר. היה משהו כללי יותר בו שהנחה אותנו לאיזשהו מקום."

קצב מהיר הוא צירוף של מילים שאין לו שום נגיעה אל "קיץ של עור נמר". דווקא האיטיות וכוח הסיבולת של המאזין הם המפתח שעם הסבלנות וההתמדה יפתחו עבורו את שער הכניסה אל האלבום. מאחורי השער הזה ממתין לכם פרס רוחני ואמנותי גדול שכרגע עוד קשה לאומדו במילים ובביקורת.

בשיר "פושטי היד" כתבתם: "הייתי ממלא מלוא כיסם מצלצלים / אך לא נותרו בי רחמים". מיהי הדמות, במי לא נותרו עוד רחמים?

קיצ'לס: "השיר לא מדבר על פושטי היד עצמם, אלא על אלו שפושטי היד הם חלק מהנוף היומיומי שלהם. זהו שיר מאוד עירוני שמתאר דרך שעושה אדם המתחיל בנקודה מסוימת ומסיים בטריקת הדלת שלו שמפרידה אותו בחלל הפרטי שלו מכל מה שקורה סביב".

האזנה לשיר "פושטי היד":  

למה שלא תעשו לאנשים את החיים קלים ותפרסמו גם את מילות השירים בטקסט?

יעיש: "אנחנו לא רוצים ליצור הפרדה בין הטקסט למוזיקה שמרכיבים יחד את האלבום."

קיצ'לס: "טקסט ומוזיקה הם כמו חומר וצורה, מין איזה אובייקט שפועל עליך מתוך סך הפרמטרים שמרכיבים אותו והם הולכים ביחד כגוף אחד. הטקסטים הללו לא עומדים בפני עצמם, ולכן לא יהיה זה נכון לשים אותם בשורות משל היו שירה או פרוזה. אלו שירים שנכתבו למנגינה מסוימת. משחקי המקצבים כמו משחקי המילים עובדים יחד ולא לחוד. להפריד אותם יהיה כמו לקרוא אופרה".

הכתבה פורסמה לראשונה כאן

מוזיקה עשויה להיות חוויה דתית, כל מי שביקר מספיק פעמים במועדון הבלוק אמור לדעת שלפעמים הקלישאה מקבלת משמעות ואלוהים הופך לדי.ג'יי. אבל האם אתם מודעים למה שמתחולל אחרי שהמסיבות במועדוני העיר נגמרות? ובכן ראו זאת כהזמנה רותחת, כי משישי בערב ועד צאת השבת, בכל הבלוקים הנמצאים מסביב לתחנה המרכזית יש מסיבות. אז יצאנו אני וזיו הצלם להסתובב קצת, לראות. ביקשנו למצוא קצת מוזיקת גוספל, השעה הייתה 13:00 בצהרי שבת. שנינו הגענו מרוטים ומיוזעים אחרי החגיגות שהעיר הזאת מספקת מחדש בכל סופ"ש. ממש לא ידענו שאנחנו בדרך לעוד אחת. ואחריה עוד אחת ועוד אחת..

Lift Up Your Head Church מפוארת יחסית לכנסיות אחרות בבלוק

זיו הכיר כבר כנסיה אחת ברחוב לבנדה, אך לא היה לנו מושג שקיימות משהו כמו 5 כנסיות, אחת בכל קומה בכל בניין ובניין. לא ידענו שכל רחוב לבנדה הוא בגדר מסיבה ושלכולן הכניסה היא חינם. "בשבילנו זו חגיגה גדולה" אמר לי מתיאס הניגרי מחוץ לכנסיית  Lift Up Your Head. הלום לחלוטין ומחויך כאילו הרגע קמתי מכסא גלגלים והתחלתי לרוץ, אמרתי לו שמה שחווינו זה עתה בקומה הרביעית של הבניין המוזנח הזה מאוד הזכיר לי היפ הופ. מתיאס אישר בנימוס: שלב ה-Praise שבו משבחים את אלוהים ואת ישו הוא כמו היפ הופ לעומת שלב ה-Worship שבו סוגדים בסטייל שמאוד מזכיר R’NB".

אך להבדיל מהז'אנרים המוזיקליים שמוכרים לרובנו מהטלביזיה האמריקאית, שבהם הסגידה היא בד"כ לבלינג-בלינג, כאן אין שום דבר ממוסחר. גם בכנסיות אין שום דבר נוצץ. בהתאם לאזור, אין מדובר כאן במגדלי שן מצופי זהב עם פסלים של ישו. לא ולא. כנסייה של עובדים זרים בדרום תל אביב היא לרוב בסך הכל חדר גדול שמלא בכסאות פלסטיק. בקדמתו כומר עם צווארון הדוק שמנהל את העניינים, מטיפים מתחלפים מגיעים מתוך הקהילה ותמיד יש גם להקה עם מקהלה, גיטרה חשמלית, מערכת תופים וסינתיסייזר.

ביני לבין עצמי הרגשתי מעט נבוך מהעובדה שאני פשוט לא מצליח לשמור על קור רוח ופאסון עיתונאי, ובמקום להביט מהצד ולכתוב הערות במחברת, נסחפתי לתוך האקסטזה שבחדר ופשוט התחלתי לרקוד עם כולם. לבנבן אחד בקהל שמרגיש בבית, גם אם זה לא הבית שלי.הגנאים, הסודנים, הניגרים והמיעוט מחוף השנהב – כולם קיבלו אותנו לשם בחום ובחיוכים, לא שאלו אותנו ישר אם אנחנו נוצרים ולהבדיל מהרבה אירועים יהודיים דתיים, נתנו לנו מספיק מרחב של נשימה מבלי ליפול עלינו עם דברי תוכחה והחזרה בתשובה. כנראה ששם השיטה מעט שונה, שם נותנים למוזיקה עצמה לעשות את המלאכה. סצנות מתוך הסרט "האחים בלוז" שטפו את זכרוני בזמן שהמטיפה עצומת המימדים זעקה כל מיני דברים באנגלית עם מבטא כל כך כבד שלא הצלחתי להבין. הקהל בתורו ענה לה ב"הללויה" וב"איימן".

Boogie Praise

זיו הצלם, שנראה היה שם בתוך כל ההתרחשות מעט פחות משועשע, סיפר לי אחר כך בחוץ שמה שהוא הצליח להבין מהמטיפה היה שאנחנו כולנו עומדים לפני אפוקליפסה, ושאיירין בניו-יורק ורעידות האדמה הן תוצאה של יותר מדי קטני אמונה מסביב לעולם. המשכנו להסתובב בעוד כנסיות וגילינו שלמרות שכל אחת מיועדת ליוצאי מדינה אפריקאית ספציפית, בפועל כולם מוזמנים לכולם ויש ערבוב תרבויות מעניין ונינוח ביניהם. השירים הם לרוב אותם השירים ואלוהים הוא אחד. חלפו להן כמה שעות טובות בהן הרגשתי שאני נמצא לא רחוק מהמיסיסיפי עד שפתאום הרגשתי בחסרון המאוד בולט של הפיליפינים. שאלתי אישה סודנית היכן הם והיא ענתה ש"לפיליפינוז יש כנסייה בבלוק הבא, אבל תחזור בשמונה בערב כי רק אז הם מתחילים". אין שום סיכוי שאפספס את זה חשבתי לעצמי, וכתודה ומתוך סקרנות קולינרית רכשתי ממנה מיץ ג'ינג'ר תוצרת בית שחרך לי את הגרון בחריפותו והותיר אותי עומד מולה, מנסה לחייך כמו איזה תייר שחטף הרגע סתירה פנימית.

כשחזרתי בערב לכנסייה של הפיליפינים ראיתי לפי שלט הכניסה שזו בכלל כנסייה של סודנים. הקהל הפיליפיני האורח הורכב בעיקר מנשים והכומר, קצת קשה היה להתבלבל, הגיע מאפריקה. במורד המדרגות בעודי חושב את מי אביא בשבוע הבא לחוות איתי שוב את רחוב המסיבות היפה הזה, חלפו על פניי בדרך למעלה זוג פיליפיניות צעירות אחוזות בידיהם של שני גברים אפריקאיים. אחד מהם שאל אם אני נוצרי. עניתי שלא, אבל שאני מאוד אוהב גוספל מיוזיק. הוא חייך חזרה ואמר שגם הוא מת על המוזיקה והוציא מתחת לחולצתו תליון של מגן דוד "לפעמים אני הולך גם עם הצלב, מה שמתחשק לי".

בערב אצל הפיליפינוז

הכתבה פורסמה לראשונה כאן

אל תפיל את המיליון. יום שבת הקרוב, ה-3 בספטמבר.

קוואמי, סגול59, וולקן, קלקידן, קלין (סאדייל), אל פרבר ( אקס פי.אר טרופרז/פרברים רפיוג'יז), מוחמד מוגרבי (מסיסטם עאלי) ופישי הגדול. שמונה ראפרים ישראלים ממלאים את מצוות ההיפ הופ. תקשיבו להם.

שעה ראשונה: באיחור לא אופנתי בעליל, אני מעלה לכאן את תוכנית מס' 92 (עמכם הסליחה על העיכוב, אבל היו בלאגנים עם הסרבר. אז אל תצעקו עלי!). פותחים עם האב והבן למשפחת Dury, קצת זומביז של פעם ומשם עם הפו פייטרז ועם אליוט סמית' שמפיחים חיים במתים המהלכים (קצת מוזר להגיד את זה על אליוט סמית'). התוכנית שודרה יום לפני שאולריך שנאוס הגיע לאוזןבר להופעה. אני נרדמתי שם על ספה, אבל לא בגלל שנאוס אז אם אתם הייתם – אשמח לשמוע את דעתכם על ההופעה שלו. הקהל שם היה מוזר לפחות כמו המוזיקה וזה היה מגניב לאללה. ושוב אני מפציר בכם – האזינו לאלבום החדש של פורטוגל דה מן!

1. Baxter Dury – Claire
2. Ian Dury – Sex & Drugs & Rock & Roll
3. The Zombies – Butcher's Tale (Western Front 1914)
4. The Foo Fighters – This Will Be Our Year (Zombies cover)
5. Elliott Smith – Care Of Cell 44 (Zombies live acoustic cover)
6. The Moody Blues – The Story In Your Eyes
7. Dum Dum Girls – Take Care Of My Baby
8. The Magnetic Fields – The Doll's Tea Party
9. Odawas – Love…
   (Is The Only Weapon With Which I Got To Fight)
10. Portugal. The Man – Everything You See
    (Kids Count Hallelujahs)
11. The Antlers – Every Night My Teeth Are Falling Out
12. Damon & Naomi – Walking Backwards
13. Galaxie 500 – Decomposing Trees
14. Ulrich Schnauss – A Letter From Home
15. Cocteau Twins – Ivo
16. The Clash – Lovers Rock
17. Hank Williams – Your Cheatin' Heart

——————————————————————————————————————

שעה שניה: מתחילה במוזיקה של זיונים וממשיכה עם קלאצ'י הופקינס המעולה שגם שיתף פעולה עם הפאנקסטר הגאון, שון לי, שכהרגלו בקודש משחרר עוד אלבום חדש אחרי שלא עברו אפילו שתי ארנונות מאז קודמו. והוא מעולה, הפעם הוא הולך על טאבלות. שימו לב גם למישלס אפייר, שהיא להקת הבק-אפ של הוו-טאנג קלאן, ועושה מין סול ואפרוביט גרובי מאוד. בהמשך מונטי פיורי הישראלים יושבים להם ממש בנוח בין בום פם למונדו קנה של מייק פאטון ולסיום קצת רוחניות מופרכת.

מונטיפיורי ישיקו אלבום בכורה ב-8 בספטמבר באוזןבר. אורחים: כהן@מושון, ריף כהן וחנה לסלואו (?!)

התיקלוט של אור בזויות בשסק יוצא החודש על מוצאי ט"ו באב (15.8). כן, זה היום! טוב מאוד, אני לא מתכוון לפספס את הלגיטימציה הזאת של לשבור לכם את הלב עם שירים שברגיל לא הייתי משמיע באף בר אחר. בואו תבואו, רח' לילינבלום 17, ת"א החל מ-22:00.

פישי הגדול שיחרר לרשת שיר חדש בתמיכה במחאה נגד החזירות הממשלתית:
"המדינה עלי השתינה / שוב עשו עלי קומבינה / עוד דקה פה ארגנטינה / ישראל את זה עדיין לא הבינה"

וגם קוואמי מכה וורבאלית עם "אסור להשבר", שיר חדש ששיחרר ממש היום.

Quami – Asur Lehishaver by Quami De La Fox