אור בזויות

Human Rocket הוא שיר שכולו כתוב מנקודת מבט של טיל בדרכו לעבודה. הקטע הזה, שלקוח מתוך Something For Everybody – אלבומם החדש של Devo, הוא פשוט אדיר. אפל ומסיבתי, אקטואלי ומשעשע באופן כזה עקום כמו שרק דיבו יודעים לעשות. בכלל, הרעיון של לא לכתוב מנק' מבטו של צד אנושי כזה או אחר, אלא מנקודת המבט הבלתי קונבנציונלית של כלי הנשק שביניהם – הוא פשוט גאוני לטעמי.

I am a human rocket on a mission of deployment
I've been cocked and loaded, ready for the culmination
I am a human missile guided by a secret agenda
That commands my every thought and deed and wills me on my way

I am a human rocket on a mission of redemption
I've been cocked and loaded, primed by everything I know
I am a human missile guided by a secret voice
That commands my every action and wills me on my way

There is no turning back, there are no second thoughts
First things first and all things fair, be it love or war, they say
There is no plan named B on the land in the air or on the sea
That is what's supposed to be, my duty now awaits me

I am a human rocket on a mission of instruction
I've been primed and programmed since the beginning of time
I am a human missile guided by a secret master
That commands my every motion and wills me on my way

I've found my target, I've reached my co-ordinates
I'm set to detonate and resonate – the final poem I will create
I've made a video – it tells a story, oh….
I guess it's time to go – don't forget to rewind

I am a human rocket on a mission of destruction
I've been locked and loaded and ready for the confirmation
I am a human missile guided by a secret perfection
That commands my full conviction and wills me on my way

Large parts of the experience will go by unnoticed
We are all distracted by the lights and sounds of everything and nothing
Did you remember the breath you took when I let you off the hook?
And sent you swimming away back into your cell?

I am a human rocket on a mission of reduction
I've been cocked and loaded since the dawn of time
I am a human missile guided by a secret voice
That commands my every thought and deed and wills me on my righteous way

כבר יומיים שאני עף על הוידאו הזה. הפך אותי לגמרי. אני משתמש בכל אמצעי שיש לי כדי להפיץ את הלהקה האדירה הזאת הלאה. לא יעזור, אני מיסיונר. קבלו טרייבל מיוזיק מסוג שעדיין לא שמעתם. ואני באמת חושב שהבנאדם מוכשר. איזה קול יש לו יא ווראדי… וההפוגות, ההפוגות גומרות אותי. נסו להחזיק עד הסוף. לא קל.

והוא כל כך רציני לכל אורך המה שזה לא יהיה, איך הוא מצליח?! ועכשיו לשאלות הגדולות: וואט דה פאק? מה זה זה? למה זה? מי אלה ולמה יש להם רובים?

יא חמאר, ככה עושים הסברה??? כן!

עזרי וגברי הלוא הם בוגי בלאגן המעולים, הוזמנו להופיע בתחנת הטלביזיה הלאומית בתורכיה?! כן, מסתבר שבזמן שנעשים כל מיני נסיונות עגומים ומגוכחים מצד ישראל, לייצר הסברה אפקטיבית כנגד המשט ההוא שיצא מכלל שליטה (זוכרים?) ובעד ההומניטריות הישראלית (?), ישנם גם כאלו, שרואים את כל העינין הזה כמצחיק. ולא, זה לא מרגיז אותי בכלל, להיפך – הכל יכול להיות מצחיק. זה ממש לא הופך את הנושא לפחות רציני. נשמע לכם לא הגיוני? אז מה? קחו לדוגמא את בוגי בלאגן. הרי ברוק'נרול שלהם, הם עושים  וואחאד סלט מכל השפות והתרבויות שהם סופגים שם, בקוסמופוליטן הפריזאי שבו הם גרים כבר הרבה שנים. מצחיק לחשוב שדווקא הערבים אוהבים אותם שם הרבה יותר מאשר היהודים, הם (הערבים) אפילו בטוחים שבוגי בלאגן הם בעצמם בני דודים, כלומר אחים.

המכתב המצחיק שגברי שלח לי אחרי הביקור שלהם בתורכיה. כאמור, סמאתוחה של שפות…

…"zé matsh'ik shé atem meyatsgim ett haarets…"

Well…(walla)…ephsar léhagid shé hamishpat hazé kvar h'ozer lanoo béshidoor kol paam shé anah'noo pogshim naganim israelim bé festivalim or events shé kshoorim lé yitsoog  erets Israel béh'ool…(hamishpat haspetsifi hazé gam motsé echo baarets po vésham)…

יש המשך »

קטב מרירי - משמאל: חיים רחמני, יהוא ירון ושי לוינשטיין / צילום: טליק אדיר

מי הוא קטב מרירי? תלוי את מי שואלים. אם תחפשו את התשובה בגמרא או בקבלה, קרוב לוודאי שתמצאו סיפורים על איזשהו שד יהודי גדול ונורא. כן, מסתבר שגם לנו יש אחד כזה. לעומת זאת, אם תשאלו את עבדכם הנאמן, הדבר הראשון שאספר לכם יהיה על להקה מיוחדת במינה, ולמען האמת גם די עלומה, שאת אלבומה השני והמצוין הוציאה זה עתה. "על חורבות האביב" הוא נקרא, ובתוכו שוכן סיפורו של מנהיג הלהקה, חיים רחמני, או יותר נכון – סיפורה של העיר תל אביב כולה דרך הפילטר של מצפונו המיוסר.

את סיפורה של העיר בוחר רחמני לספר לא במילותיו שלו, אלא באמצעות טקסטים שנכתבו בידי המשוררים יונה וולך, רוני סומק, ישראל פנקס וט.כרמי. רחמני, חובב גדול של השירה העברית, אמנם גדל וחונך בירושלים בשכונה חרדית, אך מתגורר כיום בשנקין, ומשם מלחין ויוצר יחד עם חברי להקתו; הגיטריסט שי לוינשטיין, המתופפת קרן פמפימון-זהבי ואיך לא – הסופר בסיסט יהוא ירון, שפשוט נמצא בכל מקום לאחרונה, ומנגן עם אינסוף הרכבים נוספים.

"על חורבות האביב" מפגיש אלמנטים של נויז עם מלודיות פסנתר עדינות אך מעוותות, מין רוק בובות מרוטות עם אווירה איטית ומאיימת של חלום על ערש דווי. מי שיעמיק לחפור מתחת לחורבות האביב של קטב מרירי ימצא מתחתיהן אוצר גדול בדמוי אחד האלבומים המקוריים והמרגשים ביותר שיצאו משולי מוזיקת השוליים התל אביבית של האלף החדש. נפגשתי עם רחמני בדירתו ובי סקרנות גדולה ובוערת לגלות עוד על השד הנורא.

מי הוא קטב מרירי?

"מקור השם מפרשת "האזינו" שבספר דברים. זוהי קללה שאלוהים שולח על כל מי שלא ממושמע. זוהי רק אחת מתוך רשימה ארוכה של קללות שהוא שולח, שלרובן יש צליל שאני מאוד אוהב. אני בעיקר התחברתי לצליל. בתרבות היותר מאוחרת של ימי הביניים, מהתלמוד והלאה, החלו להתייחס לשם הזה כאל שם של שד יהודי והמציאו עליו כל מיני סיפורים בגמרא ובקבלה."

אז בעצם לא קראתם לעצמכם על שמו של שד יהודי נורא?

"לא, זאת לא הייתה הכוונה. מה שמרתק אותי זה העניין של הסאונד. המשמעות של השם פחות מעניינת אותי מאיך שהוא נשמע. קטב מרירי מתקבל כמו משהו מוכר ובעברית, אבל אז כשאתה מנסה לחשוב מה זה קטב ומה זה מרירי אז אתה לא ממש יודע. האמת היא שקטב מרירי בארמית פירושו חץ שמשוח ברעל."

ישנם כל מיני צלילים באלבום קשה לשייך לאיזשהו כלי נגינה קונבנציונלי. על אילו כלים אתם מנגנים?

"הבסיס הוא פסנתר שאותו אני מנגן, יש גם כל מיני סוגי גיטרות ששי מנגן ואני גם קצת. אנחנו פשוט מעוותים הכל אחרי ההקלטה. גם הצורה שאנחנו מנגנים על כל אחד מהכלים היא לא סטנדרטית. שי מנגן עם כמה מגברים בו זמנית ועם המון אפקטים, אני מעביר את הפסנתר דרך מחשב עם כל מיני פיק-אפים. יש שם גם כל מיני בובות וצעצועים. ממש בנינו קונסטרוקציות באולפן כדי להכין אותו להקלטה."

יש המשך »

מאבד את הצפון

מבלי לרדת לפרטים רכילותיים מספר ג'יימי לידל שבשנתיים האחרונות שחלפו להן מאז "Jim", אלבומו הקודם והמצויין, עברו עליו כמה מערבולות וסערות רגשיות. זה לא מפתיע, אם כך, שהוא בחר לקרוא לאלבומו השלישי בשם "Compass", שכן מדובר באלבום שמכוון את המאזין במסע אל תוך נשמתו השחורה והמסועפת של היוצר הלבן הכי Fאנקי שיצא מבריטניה מאז ג'מירוקוואי.

כבר מהשיר הפותח, "Completely Exposed", אפשר להרגיש שמשהו בלידל השתנה. לידל חושף את אוסף השפעותיו ויכולותיו המרשימות הן כמפיק והן כזמר בחסד, כשהוא מערבב את הסול והגוספל של שני אלבומיו הקודמים עם ה-IDM והטכנו של ההרכב שזנח, סופר קוליידר. הסול המשוכלל והרוקיסטי יותר שב-"Compass" נשמע כמו הכלאה בין הFאנק הישן של פרינס וסליי סטון לבין המורכבות האלקטרונית של אפקס טווין וסקוורפושר.

יש המשך »

לא kitch-less, קיצ'-א-לס / צילום: מאיה ו.ד הובל

על כתף אחת עומדת לה דמות קטנה שקוראת אותו לסדר, לאהבה, ומנגדה, על כתפו השנייה, מקפצת לה דמות אחרת שללא הרף צועקת: "תזיין את עצמך". ישי קיצ'לס כותב שירים מהרווח המשתנה שמתקיים בין שתי הדמויות הגרוטסקיות האלו, שגם מופיעות על עטיפת אלבום הבכורה החדש שלו – "מוזיקה למזמוזים". קיצ'לס עושה הרבה מאוד כבוד לשפה העברית. הוא שר את מילותיו הקשות בנינוחות נונשלאנטית ובשפה רהוטה, תמציתית ומחרמנת ברמות מקשות, על רקע מוזיקה לרוב מלודית וקלה. שיריו צומחים מתוך מאבקי הכוח התמידיים, שמתחוללים בין דחפיה של החיה לבין מחשבתה הנאורה. ישנם אלמנטים של חוכמה אקזיסטנציאליסטית, ביקורת עצמית רבה וגם לא מעט הומור שעוזר להקצין את עולם המזמוזים השירי של קיצ'לס. ראו הוזהרתם: אלבום בכורה סקסי ומטריד להחריד.

לפני שיצא האלבום לחנויות, הוא שוחרר במלואו להאזנה באינטרנט, וקיבל חשיפה רצינית בעזרת "היס רקורדס", הלייבל של גיא חג'ג' (מהבלוג עונג שבת) ושותפו, בנימין אסתרליס (aka מורפלקסיס). על ההקלטות וההפקה עמלו צמד נוסף של אוהבי מוזיקה אלטרנטיבית נסיונית; אורן להב (aka Jay Walk Snail), ואחיו של ישי, דניאל קיצ'לס. לדניאל וישי עבר עשיר של שיתוף פעולה יחד, הם היו חברים ב-"יאפים עם ג'יפים" וגם ב-"פוריטנים צעירים", שתיים מהלהקות היותר מוערכות, שיצאו מסצינת האינדי הירושלמית עוד מימי "פאקט", חברת התקליטים המיתולוגית, עליה השלום. כיום, קיצ'לס מתגורר בהולנד, שם חוץ מלכתוב שירים, הוא גם מבקר קולנוע בכמה עיתונים ואתרי אינטרנט ישראלים.

יש המשך »

פשוט שלושה קליפים מדהימים שתפסו אותי חזק לאחרונה. לא יפה לשמור אותם לעצמי:

הראשון לקוח מתוך התוכנית רחוב סומסום, ונעשה ב-1972! קליפ משוגע לגמרי, מושקע בטירוף, פופ ארט של פינבול הזייתי על רקע ה-Fאנק הפסיכדלי של זמרות הפויינטר סיסטרז, וזה היה שנה לפני שהן בכלל הוציאו את אלבומן הראשון. את המוזיקה ,הג'אזית והכלל לא פשוטה כאן, הלחין איזה וולט קריימר אחד. ממש לא מדובר כאן בעוד שיר ילדים ביטלסי טיפוסי. הפזמון עם המספרים העולים ממכר ברמות מטומטמות, הרי אחרי הכל צריך גם ללמוד מזה משהו, ואני לא מתכוון לרעיונות להתנסויות חדשות. האנימציה מכילה אינסוף רעיונות יצירתיים, כל מספר מוצג בתוך עולם רעיוני אחר: ג'ונגל, ימי הביניים, מיני גולף, קרקס, מגרש בייסבול ועוד. טירוף ללמוד ככה.

"אני יכולה להיות צפרדע" – קליפ של הפליימינג ליפס מתוך Embryonic, האלבום השנים עשר שלהם (12!). וויין קוין בשיר אינפנטילי ויפה, שעל הדרך מזכיר מיליון סוגים של של יצורים שונים ולפעמים גם לא של יצורים (הליקופטר?!). קארן או מה- Yeah Yeah Yeahs עושה בהתאם את קולות הרקע. רעיון פשוט וביצוע מדהים.

הקטע האחרון נקרא The Music Scene, והוא לקוח מתוך אלבום שיצא השנה לבלוקהד, אמן היפ הופ אינסטרומנטלי מנינג'ה טיון. מין סרטון פוסט אפוקליפטי וצבעוני במיוחד על עולם שנשארו בו בעיקר חיות וטלביזיות ענקיות. כמה אלמנטים בקליפ הזה ממש מזכירים לי את האנימציות המסויטות מ- The Wall של פינק פלויד. קחו למשל את הדמויות של האנשים עם הראשים שנראים כמו מסננות בסגנון מטחנות הבשר המפורסמות מ-"ווי דונט ניד נו אג'וקיישן".

יום לפני שאירחתי את הטיוי בודהאס ברדיו, ראיינתי את יובל הרינג ואורי טריאסט מהלהקה בשביל טיים אאוט. פגשתי אותם בחומוסיה, שכן הם רק חזרו עכשיו מברלין והם מפרקים כל מאכל עממי שנקרה בדרכם (גם באמצע תוכנית הרדיו הם התחילו לפנטז על סביח). האמת שאני הוא זה שהציע את הרעיון המטופש של לקיים איתם ראיון בתוך מזללה רועשת על כביש סואן. כשהבנו שזה יהיה בלתי אפשרי, יצאנו שלושתנו לחפש מקום שקט ובסוף מצאנו את עצמנו יושבים על רצפת אספלט מאחורי איזה בניין מגורים, איפה שבד"כ נמצא החדר זבל. אולי בגלל שהמקום הרגיש לנו טבעי, הראיון זרם ממש טוב, ויצאו ממנו קטעים מעניינים, שחלקם, מפאת חוסר מקום, לא פורסמו בכתבה בעיתון. צירפתי כאן את הכתבה כפי שפורסמה, ומתחתיה הוספתי כמה "אאוט טייקס".

הגדל את הכתבה כדי שאוכל גם לקרוא שם משהו

עיצוב: דקל חברוני / הדפסי משי מקוריים ימכרו בהופעה

במה שונה האי פי החדש מהחומרים המוקדמים שלכם?

הרינג: "השירים עכשיו הם הרבה יותר סטרייט פורוורד, יותר קצרים. שמענו המון ראמונז בטורים הראשונים שלנו וזה השפיע עלינו מאוד."

טריאסט: "הכל יותר ברור עכשיו. אנחנו מתחילים משלושה אקורדים ולא הולכים על הקטעים הפסיכדליים הארוכים."

ולמה הפסקתם להופיע על הרצפה, בתוך הקהל?

הרינג: "בהתחלה רצינו להרגיש את האנרגיה הזאת שבאה מתוך הקהל, אבל עם הזמן גילינו שאנחנו אנשים הרבה יותר פרטיים וביישנים, ואיכשהו האנרגיה על הבמה הרגישה לנו יותר קרובה למי שאנחנו באמת."

טריאסט: "אני חושב שזה לא בסדר מצד הקהל לצפות לזה כמין גימיק של מגניבים. אנחנו לא כאלה."

ספרו על איזו חוויה יוצאת דופן מסיבובי ההופעות שלכם באירופה

טריאסט: "בפינלנד מישהו מהקהל עשה לנו הייל היטלר ככה עם היד. זה היה הייל היטלר רב משמעי. לא היה ברור אם הוא עושה את זה כי הוא חקר עלינו ויודע שאנחנו ישראלים, הרי על הפלייר היה כתוב שאנחנו מברלין, או שאולי הוא חשב שאנחנו גרמנים, והוא נגדנו בגלל זה, או שבכלל להיפך – שהוא בעדינו בגלל זה. אני הייתי שם עם גיטרה גרועה שלא הייתה אפילו שלי והייתי נורא קרוב ללזרוק לו אותה על הראש, אבל מיקי, שהיא הבן אדם הכי פרנואידי שאני מכיר פשוט עשתה לו הייל היטלר חזרה."

הרינג: "הייתי כל כך מופתע ממה שמיקי עשתה, זה ממש לא אופייני לה. כשהיינו מופיעים בתוך הקהל בחו"ל, היא הפסיקה כמה הופעות באמצע, כי מרוב תשישות היא התחילה לראות דברים וחשבה שמישהו מנסה לתקוע לי סכין בגב."

אם לורן היל הייתה מתחתנת עם חייזר שחזר מהעתיד במקום עם הצאצא ההוא של בוב מארלי (אחד מהם), אולי היה יוצא לה אלבום כמו Archandroid של ג'אנל מונה. באמת לא ברור מה השנה אצל ג'אנל, אולי פוסט מילניום סיקסטיז. האלבום החדש שלה מציג כל כך הרבה סגנונות שונים, משנים שונות, שחייב להיות בו משהו שתאהבו. אולי זה סוג של מוטאון אנדרואידי. Archandroid הוא אלבום שדורש האזנות חוזרות, בדיוק כמו שאני אוהב. וחוץ מזה, היא מארחת בקטע השני והמצויין בו, Dance Or Die, את סול וויליאמס, וזו עובדה שקונה אותי מראש, אני חייב להודות. בדומה לוויליאמס, גם ג'אנל בכלל רצתה להיות שחקנית במקור, אך מצאה את עצמה בסופו של דבר עושה מוזיקה. היא התגלגלה מביתה שבקנזאס סיטי אל העיר הגדולה ניו יורק, והתחילה לשחק המון תפקידים שונים, אבל לא בתור שחקנית אלא כזמרת. ב-Archandroid קיימים שירים שבהם היא משחקת את ג'יימס בראון, כמו ב- Tight Rope (צפו בקליפ למטה), שמתארח בו גם ביג בוי מאאוטקאסט המעולים. ברגעים אחרים היא נכנסת לנעלי הגלאם רוק של דיויד בואי, ובהמשך היא בכלל חותכת לכיוון הניאו פסיכדליה, ואפילו מארחת את גאודי מאוף מונטריאול (לא ההוא מספרד וגם לא הגבינה, זה בכלל גאודה). הרבה זמן שלא נתקלתי בזמרת עם סטייל מקורי כמו שלה. וכן, לערבב מיליון השפעות, מבחינתי זה נחשב ללהיות מקורית, אם התוצר הוא משהו שלא שמעתי עדיין, וזה בדיוק המקרה עם ג'אנל מונה. אם לשפוט לפי עטיפת האלבום (המדהימה), וגם לפי השם שלו, יש לה איזשהו פטיש למטרופוליס, הסרט של פריץ לאנג מ-1927. לא, לא צפיתי בו עדיין (ע"ע חור בהשכלה). ג'אנל מונה היא לא פחות מפיוצ'ריסטיק רטרו Fאנק דיווה, צ'ק הר אאוט!

מה הסיכוי שהמון-ווק, שהיא עושה בקליפ כאן למטה, הוא אמיתי? כי אם הוא כן, אז באמת נראה לי שהיא אישה ביונית

Dance Or Die feat. Saul Williams by Janelle Monae
 

Mushrooms Roses by Janelle Monae
 

Wondaland by Janelle Monae