נרנג'ה סגרה תאריך נוסף עם יו לה טנגו! הלהקה תופיע בבארבי גם ב-22 וגם ב-23 במרץ.
חוגג את הכרזת הגעתה של יו לה טנגו לישראל – להאזנה ופרטים נוספים על ההופעה והלהקה
Soulwax / 2 Many DJ's
באמת שאי אפשר לעמוד בקצב הדיג'יים הזה שפוקד את תל אביב בשנה האחרונה. הבלוק מפציץ עם ליין הלג'נדס שלו, הברזילי עדיין ממשיך לייבא את גרמניה לישראל, כמה מועדונים חדשים נפתחו לאחרונה ובאופן כללי, באמת שלא חסרות כאן מסיבות טובות. עכשיו אתם מוזמנים לסמן ביומנים עוד מסיבה שאסור לפספס: 2Many DJs יופיעו בתל אביב במועדון האומן 17 ב-18 במרץ. צפו לסט של עירבוביאדה מוזיקלית מבורכת. על היבוא המשובח אחראים האומן יחד עם קבוצת חרגול הפקות, שכבר הספיקה להנחית עלינו ענקים כגון ריצ'י הוטין (אבא טכנו) וגראנדמאסטר פלאש (אבא היפ הופ). כל הכבוד, אל תעצרו!
האחים דיויד וסטפאן דובאל התפרסמו לראשונה בתור להקת האינדי Soulwax, אך עם השנים שינו פאזה והפכו לאחד מהרכבי המאש-אפ הכי מעניינים בעולם. כן, הם יותר שווים מגירל טוק. עם כל אהבתי לאינדי, החבר'ה האלה עשו בשכל כאשר ערקו לכיוון רחבת הריקודים. לא שהם היו מעפנים בתור להקה, אפילו קניתי את האלבום שלהם - Much Against Everyone's Advice והוא ממש לא רע, אך אין בכלל מה להשוות אותו עם ההשתוללות היצירתית שהם מפגינים בתור דיג'יים.
2Many DJ's מרתכים שירים, משנים להם מצבי צבירה תוך התעלמות מכוונת מגבולות סגנוניים, קטגוריות והפרדות של ז'אנרים. תרבות הבאסטארד-פופ (מאש-אפ שמערבב שירים באופן בלתי רשמי) חייבת לחבר'ה האלה המון. הכל יכול להתערבל אצלם, אין פרות קדושות, אין הפרדה בין בשר וחלב. הנה שלוש דוגמאות מתוך "As Heard on Radio Soulwax Pt. 2" – היחיד בסדרה שיצא באופן רשמי:
מטאליקה מגיעה לארץ?! איך ששמעתי על זה עלה בי גיחוך שאליו מייד הסתננו כמה רגשות אשמה. האם העובדה, שזה מצחיק אותי שהם שוב באים, הופכת אותי למתנשא? הרי אני יודע שירים שלהם בע"פ. אז נכון, האלבום השחור עדיין אגדה ויש שיגידו שגם מאסטר אוף פפטס וג'אסטיס פור אול מעולים אבל כל זה בכלל לא משתווה אל הבדיחה שהפכה להיות הלהקה הזאת, עקב הטעויות שהיא עשתה בזמנו עם התביעה נגד נאפסטר והמעריצים.
אני לא אחד שנוטר טינה בד"כ אבל מה שהם עשו מבחינתי בלתי נסלח אפילו יותר מהפעם ההיא שהם הוציאו את שיר "ההמשך" – The Unforgiven 2.0. הלהקה הזאת דפקה את המעריצים שלה על כך שהם שיתפו את אהבתם אליה על גבי הרשת במקום ללכת אחד אל השני הביתה להקליט על דאבל-קאסט כמו שהיו נוהגים לעשות מעריצי הלהקה בתחילת דרכה – ממש אותם המעריצים שהביאו אותה אל הפסגה. רק כדי לרענן את זכרונכם אם הספקתם כבר לשכוח את האסון השני שקרה לארה"ב בשנת 2001 אז הנה:
ושוב, אני באמת אהבתי פעם את מטאליקה. הפעם הראשונה שרקדתי סלואו (לא צמוד) הייתה לרקע צלילי האנפורגיבן (הראשון). כן, אני יודע… אבל לנו זה הרגיש כמו שיר אהבה. היינו בכיתה ג'! בת'כלס, הלהקה הזאת לא הוציאה שום דבר שראוי להאזנה כבר שנים. איזו סיבה בעולם יש לי ללכת לראות את הלהקה שפעם אספתי מדבקות שלה והדבקתי באלבום ליד העמוד של גאנס אנד רוזס?! אני כבר לא בקטע, סורי. אני בן אדם מאוד נוסטלגי אך גם עם הייתה בי איזושהי ערגה ללכת לראות בלייב את החומרים הישנים שלה הרי שכמיהה זו, לאור הנסיבות, מתבטלת לה כלא הייתה. מה שכן נשארה זו אחלה בדיחה, להקה שהפכה להיות הפרודיה של עצמה.
האמת שחיכיתי זמן רב לרגע המתאים בשביל לכתוב על ביטאליקה, הלהקה שהחליפה את מקומה של מטאליקה בחיי. זהו אחד מהשירים שאני הכי אוהב שלה, מישהו עשה לזה וידאו-מיקס:
רק שתהיו בעיניינים – לביטאליקה יש כבר שלושה אלבומים מלאים! הראשון, A Garage Day's Nite יצא בשנת 2001, בעקבות הסיפור עם נאפסטר. האלבום הצליח עד כדי כך שהלהקה התחילה לעשות סיבובי הופעות בעולם והוציאה מאז עוד שני אלבומים. הם לא כאלה חשובים אבל השמות שלהם מצחיקים אז הנה: (Beatallica (aka the [other] grey album יצא ב- 2004, אחריו יצאו Sgt. Hetfield's Motorbreath Pub Band, All You Need Is Blood ויש אפילו עוד כמה שטויות שהם שחררו אבל חאלאס.
טוב.. עוד קצת:
A Garage Dayz Nite
The Thing That Should Not Let It Be
אולי ההנחתה הכי מפוארת של נרנג'ה עד היום: Yo La Tengo יופיעו בישראל
זהו, עכשיו אפשר רשמית לצעוק את זה: נרנג'ה מביאים את Yo La Tengo להופעה בישראל! זה ייקרה ב-22.3 במועדון הבארבי בתל אביב.
אם אתם אוהבים את הלהקה אתם בטח בוכים עכשיו מרוב אושר. אם אתם לא מכירים אותה אתם עומדים להתאהב כי לא קיים דבר כזה "חובב יו לה טנגו" – כל מי שיצא לי לפגוש, שאוהב את מה שהם עושים, יצא גם שהוא לא פחות משרוף על הלהקה.
אז 
מי אמר אינדי ולא קיבל? זה הדבר האמיתי חברים. זאת להקת קאלט שיודעת לכסח אבל נחשבת לאחת העדינות שידע עולם הרוק האלטרנטיבי, להקת גיטרות מעולה שלצד להקות כמו סוניק יות' ופייבמנט, הגדירה בלי כוונה את האינדי האמריקאי אי שם עוד בשנות השמונים. הם ענקים בעל כורחם, להקה מניו ג'רזי אשר צמחה אל תוך תודעת הקהל דרך סצינת האנרגראונד של ניו יורק ומשם, לאורך השנים, התפוצצה בשקט אל תוך מעגלים רחבים יותר ויותר של קהלים מחוץ לארצות הברית.
השראה לסרט The School Of Rock של ג'ק בלאק? תגידו אתם:
את יו לה טנגו הקימו ב-1984 הסולן והגיטריסט אירה קפלן ואשתו המתופפת/זמרת ג'ורג'יה האבלי. הזוג התאהב אחד בשני על בסיס סשנים של נגינה יחד ואהבה מטורפת ל- The Velvet Underground, Love וללהקת הPאנק- Mission Of Burma, שהבסיסט שלהם דיויד קונלי אפילו הפיק עבור הזוג את Ride The Tiger, אלבום הבכורה של יו לה טנגו. הצלע השלישית של הלהקה מאוישת ע"י הבאסיסט ג'יימס מקניו מאז האלבום May I Sing With You שיצא ב-92. אגב, שם הלהקה הוא בכלל מספרדית ופירושו "I've Got It" יענו תפשתי או יש לי את זה… או שניהם ביחד.
נרנג'ה אחראים על יבוא כל כך איכותי של הופעות חיות מחו"ל. רק בשנת הפעילות הראשונה שלהם (2009) הם כבר הספיקו להביא לנו את: Why, Calexico, Deerhoof, Mum, M83, The Skatalites, Hanna Hukkleberg והרשימה רק ממשיכה להתארך כל הזמן. אבל יו לה טנגו? זה כבר לא צחוק, לדעתי זאת הולכת להיות ההנחתה הכי מפוארת של נרנג'ה עד היום.
יו לה טנגו הוציאה אלבום מצויין ב-2009 שנקרא Popular Songs, צפו לפולק וגיטרות אקוסטיות שירוממו אתכם ואז ישברו לכם את הלב, צפו לדיסטורז'ן עם פידבק כזה שיבנה ויפרק עליכם חומות של סאונד. לפספס את ההופעה הזאת זה פשע נגד האמנות.
Stockholm Syndrome
My Little Corner Of The World
Gentle Hour (Dark Was The Night 2009)
פסטיבל גלסטנברי 2005, אנגליה. התמקמנו והקמנו אוהל על הגבעה הכי גבוהה בכל המתחם עצום המימדים של הפסטיבל אשר נפרש על פני עשרות שדות חקלאיים. מה לעשות.. זה מה נשאר, הגענו מאוחר ואוהלים נראו עד לאופק צפופים צפופים. מאה שלושים אלף איש. גלסטנברי זה פסטיבל של שלושה ימים אבל כולם מגיעים יום אחד לפני בשביל התארגנויות, טיולים ובירה.
בבוקר היום השני, שהוא בעצם יום ההופעות הראשון, התעוררתי בתוך האוהל לקור כלבים עם לחץ אטומי בשלפוחית. טסתי החוצה מהאוהל לתוך מבול קולח כדי לגלות מולי מחזה מרהיב: כל הפסטיבל שמתחתיי, כל העמקים והשטחים הפתוחים פשוט הכל מוצף לחלוטין. אוהלים נסחפים בשטפון, מכבי אש, בריטים על אסיד נרדמים בתוך שלוליות ענק. איזה מזל שהתמקמנו על הגבעה.
השלפוחית שלי איימה להתפוצץ, אם אני לא משתין עכשיו יהיו בושות. אבל שום שטח פנוי אין. לא עץ בודד. כלום. בכל מקום שאני בה לשלוף יש איזה שק שינה או חבורה של ילדים של נאו-היפים אירופאים מהאוהלים הסמוכים. מילאתי בקבוק בסתר ופרצתי בריצה/סקי נעליים במורד הגבעה החלקלקה וכמו אנגלי טוב נעמדתי גם אני בתור האינסופי לדוכן שמוכר וולי'ס, יענו מגפיים. אמרו לי תיקנה לפני, אל תהיה ילד, גלסטנברי תמיד גשום אפילו בקיץ.
אלו היו ארבעה ימים של אושר, ראיתי מיליון הופעות שאני בחיים לא אשכח.. בטח שלא אשכח, הרי מצאתי חלק מהן בוידאו מעולה שצילם מי אם לא ה- BBC. זאת ההופעה האדירה של אינטרפול עם כל הבוץ והטינופת. בקרוב אעלה גם את ההופעה של פריימל סקרים מאותו פסטיבל אגדי.
בני אדם נהגו לקרוא שירה בעל פה, הרבה לפני שלמדו קרוא וכתוב. היא בוצעה מול קהל חי של מאזינים ניאנדרתליים חובבי תרבות עוד בימי קדם. משוררי קרנות הרחוב קראו בקול רם את שעל ליבם לכל עוברי האורח, אף אחד לא קרא לזה אז "ספוקן וורד". היום, שירה תוססת לה מתחת לאספלט התל אביבי, המגירות בעיר מתפוצצות מדפים אך אין קול ואין קורא. איפה היא? שמישהו יוציא אותה בבקשה לרחוב, שמישהו יצעק אותה מהמרפסת, אני רוצה לשמוע.
לא עברו אפילו חודשיים מאז הופעתו של אמן הספוקן וורד הניו יורקי סול וויליאמס, שהשאיר את הקהל הישראלי פעור פה בזמן שהמטיר את מילותיו הטובות כמו גשם זלעפות כשכל שעמד לרשותו זה מיקרופון ואוצר של מילים והנה – הפטרייה הראשונה כבר צומחת לה בתל אביב:
גלעד כהנא, יהוא ירון, נועה פארן, אודי שרבני, וגון בן ארי הם רק חלק קטן מרשימת האמנים שיופיעו ב- Word Up, ערב הספוקן וורד "הרשמי" הראשון בישראל אשר יתקיים ביום שלישי הקרוב (05/01) במועדון הקומפורט 13.
בפגישה שקיימתי עם ההפקה של '!Word Up', שמחתי לגלות מולי שתי בחורות בשנות ה-20 לחייהן, נטולות דאווין, חברות טובות שחולקות דירה בתל אביב ואהבה משותפת לספוקן וורד. ענבל בנימין וים כהן מפיקות את האירוע הזה בכוחות עצמן, עם מינימום משאבים ואינסוף אמביציה. מסתבר שהן כבר לא לבד.
רגע, אז מה זה בכלל ספוקן וורד?
כהן: "אנשים לא יודעים מה זה ספוקן וורד. אני מחלקת פליירים ושואלים אותי מה זה. הסברתי כבר כל כך הרבה פעמים. ובכן, ספוקן פור דמי'ז – התחיל מז'אנר נספח של היפ הופ, סוג של שירה. ההקראה וההגשה שלה – יש בה קצב. ספוקן זה ללא מוזיקה, רק המילים שלך ואתה. אין לך מאחורי מה להתחבא. ראפ תלוי בביטים, במוזיקה. שיר ראפ עם מילים מפגרות יכול להתחבא מאחורי המוזיקה. ספוקן וורד זה טהור. זה רק הבן אדם. אפילו לא חובה שיחזיק מיקרופון."
בנימין: "אבל הקצב הוא לא קצב של ראפ. אולי זו הגדרה אישית שלי אבל לדעתי זו האינטונציה שמבדילה בין שירה רגילה לבין שירת ספוקן וורד." המשך קריאה »
הבוקר יצאה ההודעה הרשמית על כך שהפיקסיז יגיעו להופעה בארץ ב-9 ליוני 2010! תודה לך שוקי וייס, אתה רואה, אם מנסים בסוף מצליחים… עכשיו כל מה שנשאר לך לעשות זה להוריד את מחיר הכרטיסים שכרגע עומד על 325 ש"ח עבור איזה כרטיס "לימיטד אדישן" מיוחד. מקווה שהכרטיס הרגיל יעלה הרבה פחות, ממש לא מעניין אותי כרטיס יפה יותר. מכירת הכרטיסים תיפתח מחר, 25/12, הכרטיס המגניב… למכירה עד ה-28). בקיצור, לכבוד הארוע המשמח, בלשון המעטה, אני שמח להראות לכם סרט תעודה באורך מלא (85 דקות! מחולק לתשעה פרקים) על הפיקסיז אשר התאחדו לטובה בשנת 2004 ומאז חורשים במות כאילו היו בני 22 וחצי. יוני 2010… זה עוד כל כך הרבה זמן.
שיר חדש נוסף של בני המה, מלא צלילי אינדסטריאל ורעשים שמשתוללים מתוך מקלדות וצעצועים תוצרת בית, מגיע לסיומו. אוהד פישוף מתקרב לקדמת הבמה, ואומר: "את השיר הבא יכול להיות שאתם מכירים." אני מבין מייד את הרמז הנדיב ושולח בזריזות יד אל הכיס, מפשפש שם כדי למצוא את הפלאפון שלי ומסתבך. עוד רגע אני הולך לראות בלייב את אוהד פישוף וישי אדר מנושאי המגבעת המיתולוגית מבצעים את אחד השירים של נושאי המגבעת בגרסת בני המה – ההרכב החדש שלהם שסוף סוף יוצא לי לראות בהופעה. אני מזהה את השיר עם צלילי הסינתי הראשונים. אני כבר בטירוף, כמה חיכיתי לרגע הזה. זאת ההתחלה של "האלוהים שלי עייף" ואני כבר מצלם, הספקתי לשלוף בזמן.
בני המה הם לא נושאי המגבעת ואני לא אתפלא אם רבים שאהבו אותם פעם לא יאהבו את מה שבני המה עושים היום. זה רוק נטול גיטרות. אין מערכת תופים. מה שיש זה המון מכשירים אנלוגיים, לפטופים, כמה כלי הקשה ושני "אקדחי רעש", אחד בצבע כחול והשני אדום. ויש גם רקדן! פישוף הוא לא רק כותב מילים אדיר והמדקלם הכי מרגש ברוק הישראלי (ספוקן וורד?) אלא שהוא גם מחולניק מקצועי. אחד מהכיוונים שפנה אליהם הוא מחול ומיצג ויצא לו לעבוד לא מעט עם להקת בת-שבע.
יש שני "אקדחי רעש" / צילום: עטר רפפורט
כשאני אומר שפישוף הוא רקדן אני לא מתכוון לכך שהוא נותן שואו מייקל ג'קסוני על הבמה אלא לזרימה שלו ולדיוק שבו הוא מתפתל באור המהבהב לצלילי המוזיקה שהוא בעצמו יוצר בו זמנית. זה כושר ביטוי מדהים. חוץ מזה הוא כבר הוציא ארבעה אלבומים יחד עם אסף גברון ורם אוריון תחת השם "הפה והטלפיים". אני חושב שלא מעט מהסאונד של הפה והטלפיים זלג לתוך המוזיקה האלקטרונית של בני המה. ישי אדר לעומתו לא עלה על במה מאז 1992 (פירוק נושאי המגבעת) עד הופעת הבכורה של בני המה, (אוקטובר 08, במסגרת ארועי Art TLV) אלא דווקא פנה יותר לכיוון של הלחנת מוזיקה לסרטים. הוא כתב את הפסקול של הסרט בופור וכל התקופה מאז הפירוק המשיך ליצור, לבדו ויחד עם אוהד פישוף. אני מת על הצורה בה השירה של פישוף מוגשת, מעבר לאינטונציה המושלמת שלו, אני מתכוון לאיך שהמילים מתקשרות אחת עם השנייה באסוציאטיביות חופשית, ללא סיפור עם התחלה אמצע וסוף. מין שירה שמציירת ציור – לא סרט, כמו מתארת מצב נתון. מהמצב הזה אתה יכול לעוף על משמעויות, הכל פתוח לפרשנות אישית שלך.
מוג'הדין
זה לא כל כך פשוט לתפוס הופעה של בני המה וצריך ממש להיות עם "האצבע על הדופק" ולהישאר מעודכן כי הם לא מופיעים הרבה שכן ישי אדר מצפה לבת בזמן הקרוב. שלשום יצא לי לראות אותם שוב בהופעה מעולה, זה קרה באירוע מיוחד, שנקרא "אוגנדה בתמונע", הופיעו בו בני המה, ניקו טין, מוג'הדין, דידי פייר, רייסקינדר וגם הוקרן סרט אורבני הזוי לגמרי של רן סלבין. בני המה, כמובן היו מרכז הערב, למרות שהופיעו בשלב מאוד מוקדם שלו. הסרט של רן סלבין היה מרהיב אך אני עדיין אמביוולנטי לגביו, דידי פייר היה מצויין עם מוזיקת הפסנתר שלו על רקע הקלטות של תל אביב הסואנת, ניקו טין קצת שעממה, רייסקינדר הופיע אחרון ושוב איך שהוא התחיל לדבר יצא לי החשק… אבל מוג'הדין! יא-אללה ההופעה של מוג'הדין הייתה חשמל! צ'מעו אותם. בהופעה, הם קצת מזכירים לי (in a good way) את Skinny Puppy. מוג'הדין היא שלישייה ירושלמית המורכבת מאלון אבנת על הבס, אורי קריסטל aka "סאבסוניק" על פטיפון/לפטופים וכו' והראל שרייבר, הידוע גם בכינויו "מיול דרייוור" תחתיו הוא מופיע ומתקלט. שרייבר הוא ממקימי ומנהלי הלייבל הירושלמי אק-דק. לכו לראות הופעה של מוג'הדין. לכו לראות הופעה של בני המה.
בני המה?
קטע מתוך חלום מכונן של אוהד פישוף: הוא לא יודע מתי ההופעה הבאה של הלהקה שלו, הוא פונה אל המפיקה ושואל אותה באיזה יום הם מופיעים. רגע אחרי פישוף מוצא את עצמו חצי ער מוטרד בשאלה איך בכלל קוראים ללהקה שלו. הוא צולל חזרה לשינה, אל אותו החלום ובו הוא מציץ בקלסר שאוחזת בידה המפיקה. בפנים כתוב את השם "בני המה"
ויש גם רקדן / צילום: עטר רפפורט
תוכניות הרדיו האחרונות של אור בזויות להאזנה ישירה ו/או הורדה. אני משתפר לאט לאט. שבוע הבא עובר לשדר בלייב ואז אני מקווה שאשמע הרבה יותר חי. צפו להמון מוזיקה טובה ובטח פאשלות בשידור פה ושם. זה לא מה שיעצור אותי מלהעלות את הפודקאסטים של התוכניות ל-Icast ולבלוג. מקווה שתהנו וממש אשמח אם תכתבו בתגובות אם יש לכם הצעות לשיפור / הסתלבטויות על השדרן / הערות על השירים או כל מה שבא לכם. רדיו אור בזויות משודרת ברדיו הבניתחונים 106.4fm בימי שני ורביעי בחצות הליל כשכל האחראים כבר ישנים ואני יכול להתחרע באולפנים המצ'וכללים! קולטים את התחנה באיזור הרצליה, רמת השרון, רעננה וקצת מסביב. משדר לעשירון העליון ולאינטרנט… תעשו כיף.
מכיף לאבדון…
אני מנסה לחשוב איך אפשר בכלל לתאר במילים איזו מוזיקה עושה להקת דירהוף. כל פעם שאני נתקל במצב הזה, מה שקורה לאחרונה די הרבה, שכן הם בדרך לכאן להופעה בבארבי (15/12, יום שלישי הזה!), אני יכול לדמיין ציור של ילדה קטנה ומלוכסנת בשמלה אדומה מדלגת על כרי דשא בין פרחים צהובים על רקע כאוס מדמם של ירקות, מגברים וגופות מאופרות ואז להגיד שככה בערך נשמעת הלהקה. זמרת יפנית ששרה כמו ילדה בת שש מלודיות מתוקות, מאחוריה חבורה של אמריקאים חנג'ים עם מתופף אחד גאון שעושים ביחד רוק לעיתים מפלצתי ולעיתים נעים ואופטימי. הנה, כמעט הצלחתי להסביר אבל לא יעזור – הכי טוב לשמוע לבד. השיר הבא נקרא The Perfect Me והוא לקוח מאלבום שלהם שנקרא Friend Opportunity:
סאטומי מאצוזוקי: זמרת שיצאה מתוך סרט מצוייר
ראיתי אותם בהופעה כבר בעבר ולכן אני יכול להעיד באופן אישי שהופעה של דירהוף זו הופעה פסיכית! פרצים של רוק מחורע על משבים של קלילות רעננה, מעניין איך ייראו הפרצופים בקהל הישראלי ביום שלישי הקרוב. בהופעה שהייתי שלהם בלונדון הקהל נראה לי כל ההופעה קצת בהלם ממה שהלך שם על הבמה. הלהקה נחשבת לאחת הדוגמאות הטובות למה זה לעזאזל אינדי. למרות שהמילה אינדי ממזמן איבדה פרופורציה והמסכנה, נזלה לה המשמעות, למרות כל זה אינדי זה עדיין קיצור של המילה אינדיפנדנט. עצמאית. יענו לא רואה אף אחד ממטר. להקה שעושה מה שבראש שלה תוך שמירה על החופש היצירתי שלה הפועלת בתוך סביבה קפיטליסטית שהופכת התנהלות שכזו למשהו שקשה במיוחד להשיג.
והצ'ופר הרציני ביותר שמגיע עם Deerhoof: הופעת החימום תהיה של קרוסלה. קרוסלה היא הלהקה שראיתי הכי הרבה פעמים השנה בהופעה, יש בוייב של איך שהם מופיעים משהו חתרני כמו שצריך להיות ב-Pאנק רוק אמיתי. מאחר והם לא מופיעים על במות אלא מתוך הקהל, תמיד נוצר מעגל של אנשים שמקיפים אותם, חשופים לגמרי להתפרצויותיה של תמר אפק והחשמלית שלה. כמה סקס אפיל יש לבחורה הזאת זה לא ייאמן, כשריקי גל שרה "נערת רוק" היא לא ידעה מהחיים שלה לגבי מה זה באמת להיות נערת רוק, תמר אפק, זה נערת רוק. תמר נזרקת אל תוך הקהל, דוחפת אותו, נשכבת על הרצפה המטונפת עם הגיטרה ועושה המון בלאגן. החצי השני של קרוסלה, המתופף המשופם גיא שכטר גם הוא סוג של סנסציה – אני ממליץ בחום לעמוד במרחק של לפחות מטר ממנו אם אתם מעוניינים לשמוע משהו מההופעה המרכזית שתגיע אחרי או סתם אם בא לכם לשמור על בריאות אוזניכם.
מסקרן לדעת אילו עוד להקות נרנג'ה הולכים להביא לנו שנה הבאה לישראל. דבר אחד אני יכול להגיד לכם בוודאות, Why הולך לחזור לכאן להופעה נוספת אחרי שהשאיר את כל הבארבי בפעם שעברה שבורי לב שנגמרה ההופעה ובשבועות הקרובים תצא הודעה על הלהקה/אמן הבא שהם מביאים, הם לא מגלים לאף אחד עדיין מי זה יהיה.
ועוד טעימה אחת מדירהוף, שמעו את Basket Ball Get Your Groove Back – שיר מגניב לאללה מתוך האלבום האחרון שלהם, Offend Maggie מ- 2008:
video shot by Atar Rapaport
הוא בא לנפץ אדישות בקול רם, הוא בא בשירה לתת לנו בראש עד שהמילים יחלחלו לנו אל הלב. במהלך ההופעה, צמד המילים – tuba lips – קפץ לי לראש תוך מחשבה על כך שאם אנשים רק יתבוננו ממש טוב ב-"שיפתות-הטובה" שלו, הם יוכלו לקרוא מהן את הכתוביות (מתוך השיר Telegram). למי שלא הכיר מלפני את קטעי השירה שנשמעו שם, היה קשה מאוד לעקוב אחרי סול וויליאמס. לא שציפיתי לחוויה קלה לאוזן או לראש אך בהתחשב בכך שההופעה הייתה נטו ספוקן וורד ללא מוזיקה בכלל, נראה שהקהל, גילה רצון אמיתי להקשיב. זו היתה שעה יפה.
שעה שהוא עמד שם על הבמה והקריב את גרונו, בפעם המיליון, כדי לנסות ולגרום לאנשים לראות מעבר למציאויות אליהן הם כבולים. סיפרו לי חברים ב-TABAC, (הקבוצה שהפיקה את כל הסופ"ש המטורף הזה), שיום אחרי ההופעה נסע סול וויליאמס עם קבוצת אקטיביסטים לבילעין – לראות את החומה לפני שהיא נופלת. זה מה שחומות עושות, לא? אפילו אם זה לוקח להן יותר מדי זמן.
אני מסכים עם בן שלו מעיתון הארץ, שכתב שהדבר הכי טוב לעשות בהופעה שכזו, ובכלל עם השירה של שאול, זה באמת להוריד את החומות, לפתוח את הראש ולזרום עם המילים והקצב שלהן במקום להתבאס על כל מילה שפספסת או על כל משמעות שהחמצת. הרי יש כל כך הרבה מהן כאן, פעם הבאה תקלוט עוד קצת, ומה שכבר חשבת שהכרת יקבל אולי משמעות נוספת.
בהופעה לא היו חומות. וויליאמס עמד על במה נמוכה ולעיתים פצח בשיחה עם הקהל, לעיתים צחק איתו, אבל בעיקר הרביץ בו תורה שבעל פה. אני הייתי שם כל כך מרוצה, מוקף בחברים טובים שהדבקתי בתושב"עתו לאורך הזמן. במהלך ההופעה, פתאום שלט גדול שעליו כתוב 1987 הונף בקהל. זה היה מתי, חבר שלי מהצבא שמבקש משאול שיבצע את 1987. הבקשה נענתה.
עוד חבר טוב שלי אפילו הביא איתו להופעה את אביו הנכה – כותב השירים הענק יענק'לה רוטבליט. מסתבר שרוטבליט ממש אוהב את מה שסול ויליאמס עושה… אחרי ההופעה הבנאדם נכנס לחדר האמנים ושאל אם אפשר לקבל שם איזה חיבוק מסול ויליאמס. זה נגמר בשיחה של כשעה ביניהם אשר בסופה יענקל'ה מזמין את סול ויליאמס לישון אצלו בירושליים העתיקה לקראת סיור מודרך אישית בעיר הקודש למחרת. מה לעשות, כשאדם עברי בשיעור קומה כשל רוטבליט מתאהב במילים של "ראפר" אמריקאי שיכול להיות הבן שלו, זה מבחינתי אישור נוסף לכך שמדובר כאן באמן פורץ גבולות.
צילום: עטר רפפורט
באמת שעשיתי המון כדי לגרום לאנשים לבוא להופעה. קרעתי ת'תחת: הכנתי את המיקסטייפ האולטימטיבי, פרסמתי אותו בפורומים שלא ידעתי שקיימים בכלל, כתבתי לעיתון, שידרתי ספיישל ברדיו הבינתחומי וכתבתי כאן באור בזויות מספיק פוסטים בנושא כדי לגרום לבלוג להפוך ולהיראות כמו איזה אתר מעריצי סול ויליאמס. בסוף, אפילו חברתי ל- TABAC ועזרתי בפעולות היח"צ בשטח.
משהו כמו שבועיים אחרי שפירסמתי את המיקסטייפ שהוא מבחינתי הדבר הכי מושקע שעשיתי בכל קמפיין הגרילה הזה, גיליתי משהו מאוד מוזר. בחיפוש אחר הערך "סול וויליאמס" בגוגל עלתה תוצאה חדשה מהאתר הרשמי של אם טי וי ישראל. נכנסתי ללינק ומצאתי שם פוסט, עם מלל קצר לקראת ההופעה ובנוסף מיקסטייפ של סול וויליאמס משלהם אשר לפי הכתוב הוכן ע"י סול ויליאמס בכבודו ובעצמו! "בינתיים וויליאמס ממקסס בשבילכם את הטייפ".
ד"ר יובל דרור כתב על כך בבלוג שלו:
"העניין הוא כפול. לא רק שוויליאמס לא ממקסס דבר עבור קוראי MTV ישראל, אפילו MTV ישראל לא ממקססים דבר עבור קוראי MTV ישראל – זהו המיקסטייפ של אורי. אחד לאחד. ללא כל שינוי".
ישנה התייחסות רחבה לצד המשפטי של המקרה אצל ד"ר יובל דרור (בעיקר בתגובות) אך למען האמת אותי צד זה של המקרה מעניין אך ורק ברמת הידע הכללי אחרי הכל, אני סטודנט לתקשורת אינטראקטיבית שעוסקת בין השאר בעינינים מסוג זה. מה שת'כלס הפריע לי מאוד, היה יותר העיניין האתי, עליו הטיבה לכתוב גברת קסטה בבלוג שלה:
"זר אביב בכלל לא היה בכיוון של "קניין רוחני" ואפילו הגדיר, כראוי ובצדק, את המיקסטייפ כניתן לשיתוף והורדה. זר אביב רק ביקש קרדיט שמגיע לו ועוד איך. זו לא סוגיה משפטית, זו סוגיה אתית. אבל חברה מסחרית חצופה כמו MTV רחוקה מלהבין את המורכבות של אהבת מוזיקה והשקעת הרגש, הזמן והמאמץ הנדרשים בעריכת מיקסטייפ."
שואל את השאול / צילום: עטר רפפורט
כמה חברים סיפרו לי שהם השאירו טוקבקים באתר אם טי וי ישראל שמפצירים באתר לתת קרדיט ליוצר המיקסטייפ המקורי וכו', אך אף אחת מן התגובות לא פורסמה. היום סוף סוף הצלחתי ליצור קשר ישיר עם העורך של אם טי וי ולדבר איתו על כך בטלפון. התברר לי, מה שהיה צפוי, שכל העיניין נעשה מתוך קלות דעת וחוסר תקשורת בין אם טי וי למקורות המידע שלה אך בשום אופן לא בכוונת זדון ולכן היה לי חשוב גם להזכיר זאת כאן ולאזן קצת את ההתקוממות שנוצרה. אם טי וי הורידו את הפוסט המדובר מהאתר שלהם ברגע ששמעו על הדיון המתפתח בבלוגוספירה.
מאוחר מאוד במהלך הערב, אני וסול וויליאמס נפגשנו באיזור הבאר בחלק האחורי של המועדון. הוא פנה אלי בצחוק ואמר "that's a nice T-shirt you got there" חייכתי, הרי לבשתי שם את החולצה שקניתי אחרי ההופעה שלו בלונדון ב-2005. הוא זיהה אותה, מן הסתם השם שלו כתוב לי על הגב… עניתי לו:
"Thank's, I got it in London, bought it at a gig of some dude you should really give a listen to"
ניסיתי לספר לו חלק מהדברים שיצא לי לכתוב עליהם כאן בחודש האחרון אבל זה היה קשה מדי עם כל הרעש והעובדה שיצאתי טמבל וכל הזמן שמתי יד על הפה. אבל את מה שבאמת רציתי לשאול אותו, רק כדי סוף סוף לסגור את הפינה שלי איתו, הצלחתי לשאול. והתשובה הייתה חיובית. הוא אכן קיבל וקרא את המכתב ששלחתי לו אז, אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה. הוא זכר הכל.
video shot by Atar Rapaport
"כל בוקר אני קם וניצב מול כיתת יורים. כל בוקר יש אחד שנוצר ירי. הדילמה שלו היא מערכת האמונה שלי. הם יורים מסביב, אך רק לעתים רחוקות אני בקו האש שלהם. נפש שקטה הינה צליל מתויג, צבועה בסגול. בני הקטן טרם למד לצבוע בתוך הקווים; הגייתו הסתורה טרם למדה הסתירה, אשר לנו. אנו מדברים על אמנות בתשוקה גדולה, ואז מבצעים מלאכה משוללת חמלה, ותוהים מדוע המציאות מדממת בדיונות. אז מהי אותה מלאכה? אני משער שמלאכה זו תהיה – אם נולדת במקום כמו ארצות הברית, או אם נולדת במקום כמו ישראל – אני מתאר לעצמי שמלאכה זו תוכל להיות, ההבנה – הבנה עצמית – שלא חובה עליך להנציח דבר מה, רק בגלל שנולדת לתוכו." – מתוך קטע שירה שבוצע בהופעה בישראל. תרגום מאנגלית - מתי ברסקי.
התפרצויות של חכמה, רגישות ויופי בהכי קשוח שאתם בכלל מסוגלים לדמיין לעצמכם. ההופעה של סול וויליאמס במועדון הסקאלה בלונדון, 2005. הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לתאר לכם את המגדלים שנפלו שם מהשמיים, כל מילה קומה וכל פסיק באבן, הוא לתת לכם לראות לבד:
מייד אחרי הקטע הזה נגמרה ההופעה. הקהל עדיין עומד במצב של הלם. אני מנצל את המצב והולך במהירות אל הבאונסר, שהוא השומר השחור עצום המימדים שחוסם את הדרך אל חדר האמנים, ופולט לו את המשפט הבא:
"Please go and tell Saul that there's a recently dismissed Israeli soldier in the crowd waiting to see you"
המשך קריאה »
שאול וויליאמס, ב-27 בנובמבר במועדון הקומפורט 13
בעקבות ה-מיקסטייפ של סול וויליאמס קיבלתי מייל מעיתון הארץ ששואל אותי אם מתאים לי לכתוב על סול למדור התרבות "גלריה". הלכתי למרוח מעט אלוורה על הנפיחות שנהיתה לי באיזור האגו. הכתבה התפרסמה לצד מספר כתבות נוספות אשר יחד הרכיבו ספיישל 30 שנה להיפ הופ. הנה הכתבה כפי שהתפרסמה לראשונה בעיתון של סוף השבוע שעבר:
הייתי בדרכי להופעה של ליאונרד כהן, צועד בין עשרות אלפי אנשים, כשלפתע שמעתי מוסיקה לא שייכת. בטח לא מוסיקה של ליאונרד כהן. זה היפ הופ. מיד זיהיתי את קולו של טופאק. הפניתי ראשי לאחור, לכיוון מקור המוסיקה, וראיתי אותם; כמעט ילדים. אחד לבש גופיית אן-בי-אי שמגיעה לו עד הברכיים והשני אחז פלאפון משוכלל עם רמקול, על ראשו כובע מוטה לצד, המצחייה ישרה כמו דיקט. המשך קריאה »
The Come On Baby Don't Say Maybes / צילום סטילז: נועה מגר
ההופעה של ה-קם און בייבי דונט סיי מייביז ברוקבילי רייב לפני שבועיים (אוזןבר) הייתה ללא ספק אחת ההופעות הכי כיפיות שהייתי בהן השנה. התלהבתי בטירוף, רקדתי ללא הפסקה. הקם און בייבי הם ממש "סופרגרופ" בקנה מידה אינדישראלי – רם אוריון, חברי להקת אלקטרה, ניר וטשטיין מנערות ריינס, ורקדנית הגוגו, עדי מגוג, שמשקשקת במאראקס ובטמבורין. אף אחד לא יכול היה להוריד ממנה את העיניים (ושמתי לב שגם אף אחת). גרייט בולס אוף פייר! אף פעם לא הייתי בהופעה בה ניגנו מוזיקה שכזו – סרף, Pאנק עם סאונד מלוכלך ורוק אנד רול סטייל שנות החמישים. אתם יודעים, בחורות בשמלות ושיער גלי שמסתחררות בידיהם של גברברים צעירים עם בלורית-ברק-בריליינטין.
אחרי ההופעה, פניתי לניצן חורש חבר להקת אלקטרה שגם שר ומנגן בגיטרה בקם און בייבי דונטס סיי מייביז (ת'כלס שם להיט) והבעתי את הערכתי. ככה אני. הוא הסכים לענות לאור בזויות על כמה שאלות שעלו לי בזמן ההופעה: המשך קריאה »
ה-27 לנובמבר קומפורט 13. הופעה אחת שאתם לא הולכים לפספס
אני נמצא כרגע בעיצומו של מסע מיסיונרי, אליו יצאתי לפני תשע שנים, להפצת האמן שהשפיע עלי יותר מכל אמן אחר בעשור האחרון – סול וויליאמס. המשורר, הראפר, הפילוסוף, הפאנקיסט, השחקן, המרצה, האקטיביסט, המטיף, הפציפיסט, נביא הזעם שאני כל כך אוהב מג
יע לכאן להופעה אחת במועדון הקומפורט 13, תל אביב ב-27 לנובמבר ואתם הולכים להיות שם איתי. כוונו לעצמכם את הלב לרגישות מקסימלית. שכחו ממה שחשבתם על היפ הופ – זה גדול מזה. אז לקראת ההופעה הלא פחות מהיסטורית אני מתכוון להעלות לכאן מספר פוסטים בתקווה להרחיב את מעגל חסידי השירה הכל כך ייחודית שלו. אפילו שולי רנד, הברסלב החביב על הבלוג כבר יודע את המילים… סול וויליאמס הוא תופעה. אבל קודם כל מה שהכי חשוב - המוזיקה, נו מה. קבלו את המיקסטייפ הזה באהבה. קחו הרבה אוויר. אנחנו צוללים.
The Ultimate Saul Williams mixtape (Tel Aviv, Nov 27th, Comfort 13) by ZeraviV
נ.ב. – אלף נשיקות לחבר'ה שאחראים על הפקת האירוע – קבוצת הדי ג"יים האדירה TABAC שחוגגת בארוע זה יום הולדת שלישית. סחתיין עליכם הבאתם אותה בשיחוק ביג טיים!
נ.ג. – אם בכל זאת בא לכם לדעת קצת יותר – הנה מה שכתבתי ב-2003 על אלבום הבכורה שלו, Amethyst Rock Star, ב-ארספואטיקה או באתר השרת העיוור.
