חברי הטוב, מתי ברסקי, האזין בפעם המיליון ל-Hey של הפיקסיז וכנראה התחיל לחשוב בעברית על אלוהים…
ה' / מתי ברסקי
ה'
ניסיתי להתקרב אליך
…
ה' – זה בטח השטן שבינינו
או הספקות שבראשי
הספקות בלבי
הספקות בתשובתי
אבל ה' – האם
אתה
שם
בלעדיך, אני חסר ערך וקיום
אני כבול
לאות על ידיי
לטוטפות בין עיניי
אני כבול
עצלן זו חיה להזדהות איתה, להפיל עליה את כל מה שלא בסדר בתפקוד היומיומי שלך בטענה שככה זה גם בטבע. מי לא אוהב עצלנים? הם חמודים, טיפשים מצחיקים ולא מזיקים. בדיוק ההיפך מסיד, העצלן ההיפראקטיבי ההוא מהסרט עידן הקרח. בתקופה שיצא הסרט הראשון, יצא לי גם במקרה לצפות בתוכנית תעודה קורעת על עצלנים (bbc earth אלא מה). איזה כיף היה למצוא קליפים מתוכה ביו טיוב.
קטע מתוך הסרט האדיר של הבי בי סי על העצלנים
אני אוהב חיות, אפילו עוד יותר מאז שאימצתי חתולה, דיויד שמה, כפרה עליה. כשעוד הייתה גורה, הייתי יוצא מהבית ומשאיר אותה עם כל הדיסקוגרפיה של הביטלס מתנגנת בחדר. בריפיט. חינוך זה חינוך. אך אם היא הייתה עצלן(ית) לא הייתי טורח בכלל להכיר לה את הביטלס. נראה לי שהייתי הולך יותר על שירים רגועים, חלומיים ועצלניים שכאלה. בחרתי שלושה קטעים להשמיע לעצלן אם אי פעם אחליט לאמץ אחד:
Brian Eno – Another Green World (1975)
לפני ארבע שנים יצאתי לטיול ביער על הר בצפון הודו, כשהאלבום 
Another Green World מתנגן לי באוזניות. המוזיקה התערבבה במראות האורגניים בצורות משתנות ומושלמות. שם זה קרה שהתאהבתי באלבום הזה. לעולם לא אשכח את אותו טיול, ולא, לא הייתי (יותר מדי) מסטול. איכשהו יצא שהתוודעתי ליוצר הבריטי המחונן בריאן אינו, דווקא אחרי שעזבתי את אנגליה והמשכתי לטיול בתת היבשת האסייתית. המוזיקה כל כך התאימה לנינוחות המזרחית שחוויתי שם. יופי שקשה לתאר במילים. פשוט תשמעו.
Cocteau Twins – Lazy Calm (1986)
אלבום אפלולי, אמביאנטי וקסום. למרות התדמית הגותית שדבקה בלהקת הקוקטאו טווינז הסקוטית, לי היא נשמעת דווקא כמו להקה שמתאימה לניו אייג' היפי לשמוע. אני אוהב את הניגוד. Lazy Calm הוא הקטע היפיפה וחסר המילים שפותח את Victorialand, אלבום הסטודיו הרביעי שלהם. השירים של הטווינז לרוב כתובים ומושרים בג'יבריש. העצלן הוא חצי חירש ולכן שירה מורכבת הינה משהו שיש להימנע ממנו במידה ואתה רוצה לחדור את האדישות ולעניין את החיה המטונפת הזאת.
Super Furry Animals – Chewing Chewing Gum (1999)
ואם כבר מדברים על נאו-היפים, הסופר פרי אנימלס היא אחת הלהקות האהובות עלי. לדעתי, גרילה הוא האלבום הכי מצחיק שהוציאו החיות הסופר שעירות. אם היה לי עצלן מחמד הייתי משמיע לו את השיר Chewing Chewing Gum הנחמד והמטופש עם המשפט הנצחי: Dont go chewing in bed / You might wake up with it stuck in your head. מת על וולשים, אינסטנט פייבוריט.
עד היום תפשתי מפישי הגדול, אמן הראגאמפין הישראלי הענק (2.02 מ' גובה), סוג של בדיחה ואפילו די מוצלחת.. אבל בכל זאת – בדיחה. שמעתי אותו לראשונה באלבום אוסף די עתיק של היפ הופ ישראלי בשם "ישראלים עצבניים אחד אחד" לפני יותר מעשור ומאז לא ממש התעניינתי. אבל לאחרונה הוא צף חזרה אל תודעתי עם האלבום החדש שלו – "החיים בבלוק" שאותו הוא מאפשר להוריד בחינם ומסביר גם בדיוק למה הוא עושה זאת. החיים בבלוק הוא דיסק לא צחוק, לא שהוא לא מצחיק, הוא לגמרי כן אבל הוא כבד. כבד בגלל שהוא מדבר על עיניינים שעדיין לא שמעתי שזמרים בארץ שרים עליהם באופן כל כך ישיר, בלי משחקים – ישר לפנים. והוא גם עושה את זה טוב, מוזיקלית ומילולית. ההפקה רצינית, השירים מהודקים טוב טוב והמילים.. ובכן פישי הוא לא חיים נחמן ביאליק, נראה לי שביאליק היה אוכל מכות אם היה גודל באותו בלוק שפישי מתאר בשיריו המדוייקים. השיר הבא הוא דוגמא טובה לדיבור שקיים ברחוב הישראלי ממש לא מאתמול, אבל מה? אף אחד עדיין לא שר עליו בצורה כל כך ישירה ובלתי מתנצלת. אני אהבתי, אך אבין לגמרי את מי שלא יזרום עם זה. כמו שפישי בעצמו מגדיר את יצירתו: "מוסיקת רחוב, הצומחת מתוך הקהל אליו היא פונה", משמע, אם אתם לא משתייכים אל קהל היעד או לפחות מסוגלים להזדהות איתו – אתם מוזמנים לעבור דף ולצפות בסרט על לאונרד כהן 
"שלוש עשרה שירים חדשים המתארים את החיים בשכונה,
והחיים של אנשים שעמוק בפנים עדיין סגורים בתוך בלוק משלהם…
שירי בנות ,אהבה ,גאנג'ה .מצוקה חברתית .כסף ועוד."
מטאליקה מגיעה לארץ?! איך ששמעתי על זה עלה בי גיחוך שאליו מייד הסתננו כמה רגשות אשמה. האם העובדה, שזה מצחיק אותי שהם שוב באים, הופכת אותי למתנשא? הרי אני יודע שירים שלהם בע"פ. אז נכון, האלבום השחור עדיין אגדה ויש שיגידו שגם מאסטר אוף פפטס וג'אסטיס פור אול מעולים אבל כל זה בכלל לא משתווה אל הבדיחה שהפכה להיות הלהקה הזאת, עקב הטעויות שהיא עשתה בזמנו עם התביעה נגד נאפסטר והמעריצים.
אני לא אחד שנוטר טינה בד"כ אבל מה שהם עשו מבחינתי בלתי נסלח אפילו יותר מהפעם ההיא שהם הוציאו את שיר "ההמשך" – The Unforgiven 2.0. הלהקה הזאת דפקה את המעריצים שלה על כך שהם שיתפו את אהבתם אליה על גבי הרשת במקום ללכת אחד אל השני הביתה להקליט על דאבל-קאסט כמו שהיו נוהגים לעשות מעריצי הלהקה בתחילת דרכה – ממש אותם המעריצים שהביאו אותה אל הפסגה. רק כדי לרענן את זכרונכם אם הספקתם כבר לשכוח את האסון השני שקרה לארה"ב בשנת 2001 אז הנה:
ושוב, אני באמת אהבתי פעם את מטאליקה. הפעם הראשונה שרקדתי סלואו (לא צמוד) הייתה לרקע צלילי האנפורגיבן (הראשון). כן, אני יודע… אבל לנו זה הרגיש כמו שיר אהבה. היינו בכיתה ג'! בת'כלס, הלהקה הזאת לא הוציאה שום דבר שראוי להאזנה כבר שנים. איזו סיבה בעולם יש לי ללכת לראות את הלהקה שפעם אספתי מדבקות שלה והדבקתי באלבום ליד העמוד של גאנס אנד רוזס?! אני כבר לא בקטע, סורי. אני בן אדם מאוד נוסטלגי אך גם עם הייתה בי איזושהי ערגה ללכת לראות בלייב את החומרים הישנים שלה הרי שכמיהה זו, לאור הנסיבות, מתבטלת לה כלא הייתה. מה שכן נשארה זו אחלה בדיחה, להקה שהפכה להיות הפרודיה של עצמה.
האמת שחיכיתי זמן רב לרגע המתאים בשביל לכתוב על ביטאליקה, הלהקה שהחליפה את מקומה של מטאליקה בחיי. זהו אחד מהשירים שאני הכי אוהב שלה, מישהו עשה לזה וידאו-מיקס:
רק שתהיו בעיניינים – לביטאליקה יש כבר שלושה אלבומים מלאים! הראשון, A Garage Day's Nite יצא בשנת 2001, בעקבות הסיפור עם נאפסטר. האלבום הצליח עד כדי כך שהלהקה התחילה לעשות סיבובי הופעות בעולם והוציאה מאז עוד שני אלבומים. הם לא כאלה חשובים אבל השמות שלהם מצחיקים אז הנה: (Beatallica (aka the [other] grey album יצא ב- 2004, אחריו יצאו Sgt. Hetfield's Motorbreath Pub Band, All You Need Is Blood ויש אפילו עוד כמה שטויות שהם שחררו אבל חאלאס.
טוב.. עוד קצת:
A Garage Dayz Nite
The Thing That Should Not Let It Be
stand-up comedy
ראיתי את סרט התעודה העתיק הזה (1965) באתר מוזיקה אמריקאי מפורסם מאוד, אולי אפילו מפורסם מדי… מייד אחרי שצפיתי בו חשבתי לעצמי שבמוקדם או במאוחר, כל פריק ליאונרד כהן חייב לראות אותו, אך אז גם הבחנתי באותיות הקטנות והמרגיזות שמציינות במפורש כי הצפייה בסרט תהיה אפשרית רק עד סוף השבוע. לא כיף. לפיכך גבירותיי ורבותיי, אור בזויות גאה להציג – לאונרד כהן, הסרט המלא ללא האותיות הקטנות:
?!Limited Edition
ערק, האסיד של תרבות השתייה הישראלית קופץ דור ומכה שנית. המשך קריאה »
רחמים נמצא בכל מקום. הוא משוטט לאורכם של רחובות העיר כפר סבא כל יום כל היום. הוא קירח. הוא אוהב נובלס. הוא תמיד בא אלייך באמצע הרחוב ומבקש סיגרייה או קולה או מברך אותך ב- "לילה טוב" גם כשהשמש במרכז השמיים. הוא שואל שוב ושוב את אותה השאלה:
"אתה סולח לי?"
פעם היה את ערוץ 7 בכבלים – Mtv, ההוא עם הקליפים המטופשים. אני מתגעגע לזה. לא שהיתה שם כל הזמן מוזיקה טובה (בלשון המעטה) אלא שפשוט היה כיף לשבת עם חברים ולהעיר הערות מטופשות על הקליפים הדפוקים שאיתם העברנו את הזמן. שני מפגרים בשם Beavis ו- Butthead עשו מזה קריירה. אבל עכשיו בעידן הזהב של הטיפשות המקוונת נולד לו ז'אנר חובבני חדש של הסתלבטות על קליפים. זה נקרא Literal versions כלומר לוקחים הקליפ, משתיקים אותו על מיוט, מחליפים לו את המילים במה שבא ושרים איתו כאילו היה קריוקי. קבלו את מצעד חמשת הענקים:
שיר ענק, שריף ילד הפלא הדרוזי!
רק בגלל רק בגלל שחשתי אומלל התנהגתי איתך כמו מנוול
רציתי אותך, אבל את התרחקת
וממני ברחת להיות עם גבר זר
רציתי לומר שאני מצטער
אף פעם יותר לא ארים עוד יד
אוי כמה שאתן מתוקות
מוזיקה עושה לי לחשוב, להתבאס, לאהוב את זה, ואז לקום, לרקוד ולהגביר, להבין, לבכות, לחייך ולפרוץ בצחוק. כל הקטעים במיקסטייפ מצחיקים. אותי לפחות, מסיבות שונות ומשונות.
רמו בנדאלי, כוכב הרוק-פופ-חאפלות הלבנוני, מכה שנית עם קליפ ישן ללהיט הענק "שרינה ברינה". תמיד אמרתי כמה שזה חבל שאני לא יודע ערבית. מילא לדבר אבל כמה שזה אבסורדי שאני אפילו לא מבין את השפה, מצד שני… כשאני צופה ברמו בנדאלי מדגים עם הידיים והראש כל משפט שהוא שר, אני מבין שיותר כיף לא להבין כלום. נסו לעקוב אחרי תנועות הגוף של ראיס המשפחה, תנו למצב רוח שלכם להחליט מה לעזאזל הוא שר שם.
אוי כמה שזה טוב. לבנון בסבנטיז. חוף שנראה כמו תל אביב, אבל יותר מהכל הכל חצי החיוך שמרוח על הפרצוף של הבסיסטית ואיך שמר רמו בנדאלי מחזיק לעצמו את הראש כי כואב לו בלב. קבלו את הלהיט החם של הקיץ שעבר (מזמן):
מסתבר שלבחורצ'יק שהעלה את הקליפ ליו-טיוב יש עוד טונות של סרטונים נדירים (כולם וינטאג' ערבי) – שווה לבדוק.
תודה לך שירילב!
