Something For Everybody החדש מציג את דיבו מעודכנים לחלוטין בשינויים המוזיקליים העכשוויים, ומה שאז היה נחשב לגל חדש הפך לאלקטרו-פופ גרובי לגמרי, שעדיין בועט ושומר באדיקות על הלך הרוח המטופש והבדחני מצד אחד ומצד שני המחאתי-סוציאלי של הלהקה.
הוא מקליט חרקים, רחשים וצלילים שמעולם לא החשבנו למוזיקליים ואז משתמש בהם ככלי נגינה. קוראים לו דייב פיליפס והוא לא בדיוק מוזיקאי מהסוג שיצא לכם כבר להכיר. למען האמת, זו לא תהיה הפתעה אם תחשבו שמה שפיליפס יוצר זו בכלל לא מוזיקה. מי שנחשב בקרב חוגי הנויז והאוונגרד האירופי לסוג של גאון מטורף, דווקא כן חושב שמה שהוא יוצר זו מוזיקה ואפילו יש לו שם בשבילה
עד אינדינגב של שנה שעברה עדאקי עוד היה בגדר סוד כמוס בקרב יודעי הדבר, אך הופעתו של השרברב המזמר באינדינגב 2010 ממש הפכה אותו ואת אלבום הבכורה שלו, "מודע אני", לסוג של הבטחה
טוני קונראד, שניגן עם פאוסט וג'ון קייל, והוא תמיד לימד אותנו איך לא למתוח קווים בין מוזיקה, וידאו ואמנויות אחרות. ההבעה האמנותית והתקשורת שלנו טמונים במכלול האמנויות השונות שמהווה מקשה אחת של יצירה.
"אני אוהב את הריקבון של אמריקה, את הרשע ואת הילדים מהמעמד הנמוך שמנסים להתמודד עם להיות שרצים של השטן. לך בטח יש הרגשה דומה אצלכם במדינה, לא? אני בהחלט מרגיש את אשמת האימפריה היכן שאני נמצא..."
השיחה עם רביד כחלני היתה מגניבה, כשאתה רואה שהבנאדם מולך מאמין בכל מילה ומילה שהוא אומר על אהבתו לרוטס של המוזיקה זה עושה וייבים טובים. לחצו על הכתבה כדי להגדיל אותה, כי ככה כל מה שאתם רואים שם זה איזה תימני עם אפרו וגלביה עושה ככה עם היד, מבסוט מהחיים.
אני ממליץ ללכת גם לאלו שכבר ראו אותו על הבמה, אפילו אם יותר מפעם אחת. וסביר מאוד להניח שיש הרבה כאלה מכם עם כמות ההופעות המטורפת שהגיטריסט המצויין הזה נותן, אם זה עם החברים מבום פם או האחים רמירז, עם קותימן וקרולינה או בעוד אלף התארחויות שונות עם להקות אחרות. בראיון שעשיתי איתו בשבוע שעבר, עוזי סיפר לי...
מיני ראיון עם הגאסלאמפ קילר. על הקשר שלו עם גונג'ה סופי ועל החוויה הטראומטית שלו מהפעם הראשונה שתקלט בתל אביב + שישה טיונים שווים בהמלצתו.