clipping
סופו של כל בלון. צילום מתוך הקליפ לשיר “Shooter” של Clipping

“אלבום קונספט דיסטופי, אפרו־פוטוריסטי, העוקב אחר הניצול היחיד ממרד עבדים שהתחולל בספינת מסע בין כוכבית, והמחשב הראשי שלה שמתאהב בו”. במילים אלה מתארת חברת התקליטים סאב פופ את האלבום “Splendor & Misery” שיצא מוקדם יותר השנה ללהקת קליפינג – טריו היפ הופ ניסיוני מלוס אנג’לס.

קליפינג ידועים בעיקר בקרב יודעי ח”ן ומיטיבי לכת, אך הראפר של הלהקה, דויד דיגס, הוא לא פחות מכוכב על בארצות הברית בזכות תפקידו במחזמר האוף ברודוויי המצליח של השנים האחרונות, “המילטון”, שבו גילם במקביל את המרקיז דה לאפייט ואת תומס ג’פרסון. בגלל ההצלחה האדירה של “המילטון”, סיבובי ההופעות של קליפינג היו לדבר שקשה מאוד ללהקה להוציא לפועל. בקיץ האחרון עזב דיגס את המחזמר ובשבוע הבא הלהקה תגיע להופעה אחת בישראל במסגרת סיבוב הופעות בינלאומי.

את קליפינג הקימו וויליאם הטסון, דוקטור לתיאטרון ואמנויות הבמה, וחברו מימי הקולג’ ג’ונתן סנייפס, מעצב סאונד להצגות ולקולנוע. עם דיגס, שהצטרף מאוחר יותר, שלושת חברי קליפינג מחזיקים בלא פחות משישה תארים אקדמיים בתחומי התיאטרון ואמנויות הבמה. דיגס צחק על עצמו לא מזמן שיחסית לשני חבריו להרכב הוא הפחות משכיל. “כן, אבל לך יש פרס טוני”, ענה לו הטסון.

הסגנון של קליפינג ייחודי למדי: בעולם ההיפ הופ הניסיוני הם הושוו עד כה לדת’ גריפס המופרעים, דאלק התעשייתיים ושאבאז פאלאסז האבסטרקטיים. מבקרים הרחיקו לכת עד עולמות האמביינט והשוגייז בניסיון כושל למדי לתאר את המוזיקה שלהם. אולם ההשפעה הגדולה ביותר על חברי קליפינג היא הפאנק הפסיכדלי של ג’ורג’ קלינטון ולהקתו המיתולוגית פאנקדליק, אם כי זה מתבטא יותר בעיסוק שלהם באפרו־פוטוריזם (שילוב של מוטיבים מהתרבות האפרו־אמריקאית עם מדע בדיוני) מאשר בסאונד. לראיה, הטסון מודה שסנייפס והוא לא טיפוסים פאנקיים במיוחד, כך שהם נאלצו להעביר את המוזיקה של קלינטון שעליה גדלו דרך פילטר של מדע בדיוני ואימה בהשראת הסופר ה.פ לאבקראפט.

בשיחה לקראת הגעתה של קליפינג לתל אביב מרחיב הטסון ואומר: “אין אחד שפועל במרחב האפרו־פוטוריסטי המוזיקלי ויכול להתכחש להשפעה של הפי־פאנק (שם קוד מקוצר לסאונד של קלינטון – אז”א)”. הטסון מוסיף לערבוביית ההשפעות האפרו־פוטוריסטיות גם את הג’אז הקוסמי והחופשי של סאן רא ואת האלקטרו־טכנו של הצמד דרקסיה – שנקרא על שם ארץ תת ימית מיתולוגית (שאותה הצמד ספק המציא בעצמו) אשר אוכלוסייתה מורכבת מעוברים של שפחות אפריקאיות שהושלכו מספינות עבדים אל המצולות.

“כל אחד מהאמנים האלה, בדרכו שלו, השתמש במדע בדיוני כדי לתאר עתיד טוב יותר עבור אנשים שאינם לבנים”, הוא אומר. האלבום שהוציאה קליפינג השנה תסכל במידה מסוימת את הקהל שמכיר אותה מאז אלבום האולפן הראשון שלה, “CLPPNG” מ־2014. זאת מפני שלעומתו האלבום החדש הוא יצירה קומוניקטיבית בהרבה, שמתכתבת עם עולמות ההיפ הופ והדאנס המיינסטרימיים, בעוד האלבום הראשון היה יצירה קיצונית של נויז סטטי קשוח ותובעני. לטעמי שני האלבומים ראויים במיוחד, אם כי אפשר בהחלט להבין כיצד השינוי הסגנוני הקשה על הקהל לשמור אמונים ללהקה.

על ההבדל בין השניים אומר הטסון ש”CLPPNG” היה ניסיון לנסות פרשנויות שונות לסוגים של ראפ: להיטים של מועדוני חשפנות, ג’י־פאנק, מינימליזם נוסח החוף המערבי, שירי זיונים וכו’; “Splendor & Misery” נשמע שונה ממנו משום שבו הלהקה ניסתה ליצור עולם סגור יותר “עם פחות רפרנסים חיצוניים”.

לפני שהתגלו תוצאות הבחירות בארצות הברית קליפינג הוציאו שיר בשם “Fat Fingers” שמתאר את טראמפ מתרפס בפני הילרי ומלקק לה בעליבות אחרי שהיא מתגלה כמנצחת הגדולה.

אכלתם כאפה, בלשון המעטה.
“השיר היה יותר תרגיל בפיתוח הסטייל שלנו בז’אנר שירי דיס בראפ, אז מהבחינה הזאת אנחנו מרוצים מהשיר, אבל הוא הרבה פחות מצחיק עכשיו משהיה לפני הבחירות”.

אחד השירים הממכרים והקליטים ביותר באלבום החדש הוא “Shooter”, שמבקר את תרבות החזקת הנשק בארצות הברית. במקום תופים או ביטים מסורתיים, בשיר עושה הלהקה שימוש בצלילי ירי מ־14 רובים ואקדחים שונים (“הקלטנו אותם במדבר, ללא אנשים בקרבת מקום”). בעבר היה חוק של הלהקה – לא להשתמש כלל בצלילים של תופים בשירים אלא רק בביטים ובשימוש בהקלטות שטח – אך היא לא עמדה בו לאורך זמן.

חוק נוסף שהציבה לעצמה ושבו היא דווקא עומדת עד היום הוא ההימנעות המחמירה משימוש במילה “אני” (“i”) בשיריה. לדברי הטסון לא מדובר בריאקציה שלהם לאגואים המנופחים שבאים לידי ביטוי בשירים של ראפרים רבים מאז עידן הגאנגסטה־ראפ. “למעשה אנחנו אוהבים אגואים מנופחים בהיפ הופ”, הוא אומר, “בטח שיותר מאשר אנחנו אוהבים אותם, נגיד, אצל נשיאים חדשים”.

הכתבה פורסמה לראשונה בדצמבר 2016 בטיים אאוט תל אביב