קונפטי בהופעות. זה תמיד עובד. צילום: אריק פאמיז
קונפטי בהופעות. זה תמיד עובד. צילום: אריק פאמיז

התחתונים

היום השלישי של הפסטיבל. הרגליים שלנו שבורות מעמידות ממושכות והליכות מוגזמות מבמה לבמה, בנסיון לטרוף את ההיצע המוגזם של הליינאפ, אבל אין ברירה, חייבים לנוח לכמה רגעים. חברתי, איניד, מצביעה על איזו פינה על החול ליד הגדר להתיישב בה לכמה דקות ולפני שאני מספיק להתיישב לצידה היא קמה בבהלה, פרצופה נסדק והחיוך היפה שלה נעלם כלא היה. “איכס!!” היא צועקת ואני כבר מבין מה קרה. מסתבר שזאת לא הייתה פינה טובה לשבת בה. כל החצאית, התחתונים, הגרביונים ותיק הגב התמלאו בשתן של כמה אלפי שיכורים שכנראה גם ראו בפינה הזאת אטרקטיביות, אבל מסוג אחר לגמרי. מה לעזאזל עושים עכשיו? מסריח! כך מצאתי את עצמי מוריד את התחתונים ונותן אותם לאיניד, שכבר חשבה לחתוך הבייתה לפני ההופעה המשוגעת של טיי סגל, וממשיך עד סוף הלילה קומנדו סטייל.

הנזק

בדרך משדה התעופה לדירת ה־airBNB, ביום של הנחיתה בברצלונה, כבר הספקתי לאבד את הטלפון שלי במונית ולתת לו להמשיך לסייר בלעדיי ברחבי העיר. באסה ממש, בייחוד בהינתן העובדה שאנחנו עומדים להיות תשעה חבר’ה בדירה שלה יש רק שלושה צרורות של מפתחות (וכדאי מאוד שנהיה בקשר זה עם זה, אם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו חוזרים מפארק דל פורום רק כדי לישון ברחוב). אז רכשתי למחרת נייד חדש. כבר הספקתי לפתח יחסי תלות בו, אבל קשר אינטימי עמוק עוד לא נוצר בינינו כשהוא התנפץ למחרת בנסיבות אלימות ועליזות בפוגו שהשתולל בהופעה של טיטוס אנדרוניקוס, שהייתה, אגב, לחלוטין אחת ההופעות הכי מרגשות ונותנות בראש של פרימוורה סאונד 2016. פשוט לא יכולתי שלא להצטרף לחבורת הבריטים שצרחו את כל המילים של השירים וקפצו אחד על השני. אני חושב שאפילו הזלתי דמעה בשיר “The Battle of Hampton Roads”. והייתם צריכים להיות שם כדי להבין עד כמה הראמונז עדיין חיים כשטיטוס ביצעו את הקאבר המושלם ל־”Blitzkrieg Bop”. אגב, במצב של חוסר תקשורת סלולרית, פאה מטופשת בצבע זרחני תעזור מאוד לחברים שלכם למצוא אתכם. סתם, שתדעו. לי זה עבד.

טיטוס אנדרוניקוס. אנרגיות אמוציונליות ברמות משוגעות. צילום: אריק פאמיז
טיטוס אנדרוניקוס. אנרגיות אמוציונליות ברמות משוגעות. צילום: אריק פאמיז

האאוטפיט

ללא ספק Goat השוודים לוקחים את התואר והם גם היו אחת ההופעות הראשונות שראינו, ביום הראשון, רגע לפני שסווייד הוכיחו שהם עדיין צעירים. אבל רגע, נחזור ל־Goat. את אחת התלבושות אתם יכולים לראות בתמונה כאן למטה אז אין סיבה להכביר במילים, אבל גם המוזיקה הייתה לפנים. תחשבו להקה שוודית, שעושה סטונר רוק פסיכדלי Fאנקי עם השפעות של מוזיקה אפריקאית שבטית וליינים של גיטרות סטייל הטוארגים ממדבר סהרה פלוס שתי סולניות מהממות, שבתכל’ס היו מכוסות מכף רגל ועד ראש – אבל סמכו עלי – הן היו מהממות.

Goat. צילום: דני קנטו
Goat. צילום: דני קנטו

הפספוס

חרא על הראש שלי, שלוש שעות עמדתי ברדיוהד האלה. שלוש שעות שבהן לא ראיתי כלום על המסכים הארטיסטיים האלה שהיו מחולקים לריבועים קטנים עם פילטרים זולים של אינסטגרם. כך יצא שגם תפסתי מקום שעה לפני, גם עמדתי שעתיים במהלך ההופעה וגם לא ראיתי כלום. לפחות היה יפה לבהות בזוג החברים הישראלי המאוהב והיפהפה שעמד מולי והתנשק כל הזמן ושיום קודם התארס במהלך הופעה של LCD Soundsystem. כפרה עליהם. יצאתי מההופעה הזאת גמור פיזית ובצעדה ההמונית לצידו השני של הפארק בחרתי, משום מה, לאכול משהו במקום לטוס להופעה של אנימל קולקטיב. נורא ואיום לשמוע את כל החברים מספרים כמה מדהימה היא הייתה. תמותו. אל תדברו איתי עד מחר. כן זאת אשמתי, די! שקט.

איזה פספוס כואב. אנימל קולקטיב. צילום: שרלן
איזה פספוס כואב. אנימל קולקטיב. צילום: שרלן

ההתפרעות

ווווואאאאווו, מה הולך פה?! שמעו לי, ושמעו לי טוב – Thee Oh Sees היא אחת הלהקות עם הלייב הכי משוגע או אולי עם הקהל הכי משוגע שראיתי בחיים שלי. וראיתי כבר הופעה או שתיים בחיי. שלא תעזו לפספס אותם ב־31 באוגוסט בראשון לציון כשיחממו את Foals. הבנתי שההופעה שלהם תהיה משהו כמו שעה, ולא רק הופעת פתיחה קצרה. ובחזרה לפסטיבל, Thee Oh Sees הופיעו בזמן ש־LCD Soundsystem היו על הבמה המרכזית, מה שאומר שהגיעו להופעה שלה בעיקר ההרדקור פאנז ומי שחיפש רוקנ’רול חייתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לזה. על האקורד הראשון פרצה שם מהומת אלוהים של פוגו משוגע שאליו הצטרפתי בשמחה של נער מתבגר. קלטתי בתוכו שכדאי מהר שאפטר מהתיק ומכל מה שיש לי בכיסים ואחזור מוכן לחטוף. מצאתי את עצמי שם שוכב על הקהל (ע”ע קראוד סרפינג) ארבע פעמים, צורח ורוקד בטירוף. וההופעה, מוזיקלית, הייתה כל כך מהנה וטוטאלית. אמאל’ה!

הישראלים

אני לא בטוח, אבל יש לי הרגשה שהעם שלנו ממש ממש דלוק בפרימוורה ביחס ליתר הקהל. כאילו, רוב הישראלים שפגשתי, ובאמת שפגשתי המון, היו פצוצים לחלוטין. היי, אני בעד. הבנתי שעל כל השמחה הזאת מנצח דילר אחד מבסוט מאוד. אבל לא אלה הישראלים שעליהם התכוונתי לדבר, אלא על הלהקות שפתחו את תחילת היום הראשון של הפסטיבל. נגה ארז, יחד עם המתופף הנהדר רן יעקובוביץ’, הרביצה הופעה מוצלחת מאוד בבמת ה־Pro הקטנה יחסית, והגיע אליה קהל רב. אחריה עלו הקאט אאוט קלאב וגם זכו לקהל אוהד ונתנו ברוקנ’רול כמו שהם יודעים, רק שאט אט היום התקדם לו והקהל החל להתמעט לטובת ההופעות הגדולות יותר בבמות האחרות. גם אני, אני מודה, הלכתי בשלב מסויים לתפוס קצת מההופעה של אלג’ירס, שהציגו את החיבור האולטימטיבי בין פוסט Pאנק למארווין גאיי, ואז לקאס מקומבס – שבדיעבד היה לא מדהים למרות הציפייה הגדולה. אחרי הקאט אאוט קלאב הופיעו טייני פינגרז שכבר הופיעו מול קהלים עצומים ופרימוורה, עם כל הכבוד, לא היה הדבר הכי גדול שהם עשו עד היום. הבנתי מבלוגים בינלאומיים אחרים שההופעה שלהם נחשבת לאחת מהפתעות הפסטיבל. את בום פם עם סלדה בהג’ן המלכה התורכית פספסתי לטובת הופעות שעוד לא ראיתי בעבר, אבל כבוד עצום שהם הופיעו איתה ועוד על במת הרייבאן.

הקאט אאוט קלאב מרימים בפרימוורה. צילום: בר זבדה
הקאט אאוט קלאב מרימים בפרימוורה. צילום: בר זבדה

המאכזבת

ג’וליה, הו ג’וליה. כמה חיכיתי להופעה שלך. וזו אפילו לא אשמתך, ג’וליה יפתי. האלבום “Have You In My Wilderness”, שהולטר הוציאה בשנה שעברה, הפך במהרה לאחד מאלבומי השנה שלי. לכן, היה מאכזב פי כמה לראות אותה דווקא על במת הרייבאן – שאמנם הייתה אחת הבמות הכייפיות – אבל כנראה שלא בשביל ג’וליה. הסגנון האינדי-קלאסי שלה פשוט לא היתרגם יפה להופעה בחוץ, עם כל הרעש והדיבורים של הקהל. הופעה עם צ’לו, כינור וקלידים צריכה הייתה להתקיים באודיטוריום. באסה.

חבל שלא באודיטוריום. ג'וליה הולטר. צילום: שרלן
חבל שלא באודיטוריום. ג’וליה הולטר. צילום: שרלן

בגוף

שתיים מההופעות הכי טובות לטעמי פעלו עלי באופן די דומה, למרות השוני הרב בסגנון המוזיקלי. אני מדבר על ההופעה של <BEAK, של ג’ף בארו מפורטיסהד ועל זו של Suuns, שתפסתי במועדון האפולו יום קודם. שתיהן היו מרתקות ברמה הנסיונית של המוזיקה, אפלות במידה והכי חשוב – מורגשות פיזית בגוף ומעיפות את התחת למרות שכלל לא ידועות כלהקות שבאים לרקוד לצלילן, אלא אם כבר לצלול איתן. אך יותר משתיהן הייתה זו ההופעה של LCD Soundsystem שהצליחה להזיז את הגוף ואת הלב. ג’יימס מרפי וחבריו דפקו שעתיים של הופעה במועדון ה־Barts לעיני אלף ומשהו ברי מזל שהגיעו לראות אותם יום לפני ההופעה הגדולה בפסטיבל עצמו.

המעיפה

ג’ני בת’, סולנית להקת Savages הלונדונית, דפקה את הופעת חייה. רק להביט בהבעות החמורות של פניה כבר עשה לי חצי מההופעה. היא השתוללה, קפצה על הקהל, הופיעה בתוכו והתכוונה לכל מילה שיצאה לה מהפה. אמנם הן לא ביצעו את שני השירים הכי טובים שלהן – “She Will” ו־”Shut Up”, אבל עדיין הצליחו לסחוף לחלוטין. והשיר האחרון שהן ביצעו היה פאקין מדהים. מישהו זוכר איך קוראים לו? בתודה מראש.

אלאק מג'נונה זאתי. ג'ני בת' מ־Savages. צילום: אריק פאמיז
אלאק מג’נונה זאתי. ג’ני בת’ מ־Savages. צילום: אריק פאמיז

התקלה

אני לא יודע מה הייתה תקלה חמורה יותר בהופעה של טיים אימפלה, העובדה שאשכרה נפל החשמל אחרי שעה בערך וההופעה נעצרה לגמרי לפרק זמן לא מגניב בכלל, או שהווייב של האלבום האחרון השתלט גם על הביצועים של השירים משני האלבומים הקודמים – ששונים ממנו לחלוטין. וקווין פארקר, עם כל אהבתי אליו ואל להקתו, הוא חביב נורא אבל לא פרפורמר מי יודע מה. עם זאת, כל זה על סמך ההופעה הזאת בלבד. מי שהיה בהופעות אחרות שלהם מספר שהם מדהימים, רק חבל לי שלא ראיתי את זה בעצמי. מצפה לחווייה מתקנת ב־11 ביולי ב”לייב פארק” ראשון לציון אליו הם יגיעו עם הופעת פתיחה שווה ממש של Jaguar Ma האוסטרלים אף הם.

המלכה

גם מי שעוד לא לגמרי נתפס על האלבום החדש של פיג’יי הארווי לא יכול היה שלא להישבות בקסמה. לא ברור אם היא פיה או מכשפה. הדרך שבה היא זזה, הקול האלוהי הזה, הפאסון, יא אלוהים כמה פאסון. ומגובה בשורה של מוזיקאים ענקיים ובהם ג’ון פאריש ומיק הארווי שהולכים איתה שנים אחורה, היא פשוט היממה אותי. כשחתכתי קצת מוקדם כדי להספיק להופעה של אקשן ברונסון בקצה השני של הפסטיבל, מצאתי את עצמי הולך שני צעדים קדימה ואחד אחורה בחזרה לכיוונה למשמע “Down By The Water” ו־”To Bring You My Love”.

כמה פאסון, אמאל'ה! פיג'יי הארווי. צילום: אריק פאמיז
כמה פאסון, אמאל’ה! פיג’יי הארווי. צילום: אריק פאמיז

מני

האם הוא שתול של ההפקה? הדעות חלוקות אבל אני חושב שהבחורצ’יק שטיי סגל העלה מהקהל לבמה (והלך במקומו לצפות במופע של עצמו עם הקהל) היה כל כך קול, כל כך בווייבז שקשה היה להאמין שהמני הזה הוא אשכרה אמיתי. אם תשאלו אותי, אגיד שהוא היה אותנטי לגמרי ושזה בטוח היה היום הכי טוב בחיים שלו. וכשהוא צרח לתוך המיקרופון “Ty Segall and the Emotional Muggers are playing at my house, MY HOUSE!” זה באמת היה מרגש. מני, פרימוורה 2016 לא תשכח אותך.

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב