מי חשב שגיל ההתבגרות יכול להיראות ככה? אולי דנון. צילום: גוני ריסקין
מי חשב שגיל ההתבגרות יכול להיראות ככה? אולי דנון. צילום: גוני ריסקין

רק לעתים רחוקות קורה שאלבום ישראלי בעברית משאיר רושם כה עמוק כפי שקרה כבר עם ההאזנה הראשונה ל"שתיקת האדמה", אלבום הבכורה של אולי דנון. דנון – עוד לא בן 17 – כותב ושר שירים על גיל ההתבגרות ועדיין מצליח בתבונה ובכנות בוטה לעניין גם את המאזין שעבר מזמן את ימי התיכון.

"יש לו יכולת, וזה הקטע הגדול באמנות, לשכתב את החיים לתוך כמה דקות שבהן קורה משהו, איזו התרחשות שמגיעה לדרמה, ואז לפרק הכל ולחזור חזרה", אומר המוזיקאי שלום גד (פונץ') שהפיק את האלבום, "מין תפיסה קולנועית של מוזיקה. זה דרמטי ופועל ישר על בלוטות הרגש, אבל אינטליגנטי. לא צריך הרבה האזנות כדי לשמוע שזה שם".

המילים באלבום והשירה המעולה של דנון נמצאות בפרונט של השירים בכוונה מוחלטת. "כשהתחלתי לעבוד עם שלום וניסינו להבין מה יהיה הקו, אסתטית ורעיונית, היה לנו ברור שהסיפור של האמן והאמירה שלו הם הפרונט", אומר דנון, "זה אלבום של מילים. בהתחלה חשבנו על עיבודים של זמרים גדולים עם תזמורת וכלי מיתר, אבל זה לא התאפשר מבחינה תקציבית. למען האמת, גם אם זה כן היה אפשרי היה בזה שקר מסוים, כי השירים נכתבו קטנים וצנועים על גיטרה חשמלית שאני מנגן עליה כאילו הייתה אקוסטית. זה לא צריך ולא יכול להיות בומבסטי או מנקר עיניים".

הוא כותב על החיים שלו, וכן, הם מעניינים ממש. אולי דנון. צילום: יותם גוטמן
הוא כותב על החיים שלו, וכן, הם מעניינים ממש. אולי דנון. צילום: יותם גוטמן

הכנות, העומק והחוכמה שנוכחים בשיריו בלטו גם בשיחה פנים אל פנים עם דנון. בשיר השני באלבום, "סטירה", הוא שר על אביו ומתאר אותו כאדם שיש לשמור עליו גם אם באופן אכזרי משהו, מיצריות. "אבא שלי רצה לרקוד אבל אני אסרתי עליו/כי פחדתי שכשהוא ירקוד – הבועה שסביבו תתפוצץ/תהיה בו תשוקה, תהיה בו חיות/אנוכיות". זו הבנה מורכבת במפתיע של יחסי הורים־ילדים, ועוד בזמן אמת ולא בסגירת חשבונות שנים אחר כך.

"זאת עובדה מפחידה להכיר בה, שלהורים שלך יש חיים משלהם שאני לא חלק מהם. שיש להם עולם יצרי", אומר דנון. "מפחיד לגלות שהם היו פה לפניך ושתפקידם בעולם לא מסתכם בלגדל אותך. יש להם גם סודות שכנראה לעולם לא תגלה. אולי זה עניין שדפוק בי באופן אישי, אבל יש בי את החשש שכשאבא שלי יהיה יצרי וחייתי כמוני הוא אולי לא יוכל יותר להיות שם בשבילי, להיות דמות מגִנה". הוא מסביר שבשיר יש שתי פנים של אנוכיות – אחת של אביו שרוצה ליהנות, ואחת של הרצון שלו עצמו למנוע זאת. "אבל בסופו של דבר הפחד הוא להישאר לבד, בלי היציבות שלו", הוא מסכם, "אני לא רוצה לראות את ההורים שלי מאבדים שליטה כמוני, למרות שזה קורה וזה יקרה".

"שתיקת האדמה" מורכב משירים שעוסקים ברובם ביחסים בתוך המשפחה, בעיקר עם אביו, בקשר של דנון לסביבה ובחוסר יכולת למיצוי ולפורקן רגשי. דנון גר עם משפחתו בתל אביב, הוריו התגרשו כשהיה בן 4, והוא חולק את זמנו בין בית אביו לבית אמו.

"אני זוכר את זה באופן חי לחלוטין. זאת נקודת שבר שהיא אולי נפוצה, אבל השפיעה עליי קשה", הוא אומר. הוא מודה שאין לו איזה סיפור משפחתי חריג וקורע לב. עם זאת השירים קורעי לב לגמרי. אין הרבה תיעודים אמנותיים אותנטיים של תקופת ההתבגרות ממקור ראשון, בטח לא ברוק הישראלי. "הרבה מאוד סופרים כותבים על נערים מתבגרים אבל אחרי שהם כבר מבוגרים".

בשיר "כשאבא יבוא" אתה שר "כשאבא יבוא/הכסף יחליף את החול". משפט צורם ואמיץ.
"צורם אני מבין, למה אמיץ?".

כי זה להודות באיזו תפיסה שלא מחמיאה לך, אתה לא יוצא מזה מגניב.
"נכון, אבל קשה לי לנמק אפילו לעצמי את כל השירים לעומק. השירים הם הרבה פעמים רצף תודעתי, אבל שהוא לא…".

לא רצוף.
"כן".

עושה רושם שהיחסים בינך ובין אביך טעונים מאוד, אף שאתה מביע המון אהבה אליו בשירים.
"העולם הרגשי שלי היה תמיד סוער. תמיד חיפשתי צינור מסוים לתעל את זה. כשהייתי קטן הייתי מצייר 50 ציורים ביום, אובססיבי לגמרי. אבא שלי שמר הכל בקופסאות אחרי שהוא עזב את הבית וסרק את כולם. אלו ציורים הזויים, מפחידים, יצריים. לרוב אלו ציורים של דמויות, הבעות פנים מטרידות ועוויתות. הצורך והרצון להוציא את זה החוצה תמיד היה". חוסר היכולת המחרפנת של דנון להביע את עצמו כאוות נפשו בולטת מפתיחת האלבום. על גבי מקצב מרומם, קרקסי־קברטי, שמזכיר קצת את הבילויים, הוא שר: "התיישבתי מול הפסנתר/ואני בכלל לא יודע לנגן בפסנתר/הוצאתי את הכל החוצה/ובכל זאת זה נשאר בפנים".

לפתוח את האלבום כך זו הבעת תסכול, לא? מין מזור שלא נמצא אפילו בהבעה אמנותית.
"נכון, הפורקן לא מגיע. האלבום גם מסתיים בתחושה של חוסר מיצוי, של חוסר הגשמה. האמת שלא חשבתי על זה ככה, כי אני כן מתעסק במוזיקה כמשהו שדרכו אני מצליח למצות את עצמי בחיים".

נדמה שיש פה איזו אמביוולנטיות. מצד אחד דנון יוצר כדי לשחרר ומצד אחר כותב שוב ושוב שזה לא עובד. כך או כך, פורקן הוא אחד המוטיבים החוזרים באלבום, בעיקר פורקן מיני. דנון לא פעם חוזר בשיריו, בצורות שונות, על צירוף המילים "שפיכת זרע", אבל לא בחרמנות העולצת שאפשר היה לצפות לה מתלמיד תיכון. הפורקן שלו הוא חייתי, יצרי, משלים פערים עד למקומות שהפורקן הרגשי־אינטלקטואלי לא מצליח להגיע אליהם.

"אני מאוד משתדל לא להיתלות בעולם של מטפורות מורכבות", מסביר דנון, "אני כותב באופן די ישיר, כי אני מדבר על החיים שלי, ואם אני מנסה לייפות את זה באיזו מטפורה יפה או לתאר חוויות מיניות דרך דימויים כאלה ואחרים – אני מרגיש שאני מרמה. זה גם יותר קל לי. הרבה מאוד אנשים שואלים אותי 'לא מפחיד אותך?', 'לא מביך אותך לכתוב דברים כאלה?'".

יש איזו אמביוולנטיות שעולה מן השירים, בייחוד ביחס שלך אל עצמך, בבוז העצמי לנרקיסיזם שלך.
"כן, אבל חד משמעיות אף פעם לא נוכחת באמת. תמיד אתה שם וגם לא שם, מרגיש ככה וגם ככה. אבל כן, האמביוולנטיות נוכחת מאוד בשירים כמו גם בחיים. אני גר בשני בתים, וגם בזה יש איזה בוז לבעיות שלי".

מה, על זה שהן לא בעיות עולם שלישי? שלא צעדת מסודן לישראל תחת אש?
"בדיוק. אני גר במרכז תל אביב ולפעמים אפילו מרגיש לא נעים. אחרי הכל אני מוציא אלבום שנשמע מעונה כשהחיים שלי הם די יפים, אבל לא באמת". שלום גד חושב שהאמביוולנטיות העולה מרוב השירים היא לרוב תוצאה של אינטליגנציה. "ברגע שאתה מסתכל על דברים ברזולוציה יותר גבוהה מהחד ממדיות הראשונית, אתה רואה את הסתירה הפנימית בכל דבר", הוא אומר. "אני חושב שיש הרבה נערים חכמים בגילו, אבל היכולת לתרגם את זה לשירים טובים היא כבר מתנה גדולה".

שלום גד. צילום: גוני ריסקין
שלום גד. צילום: גוני ריסקין

המפגש בין השניים התרחש בנסיבות לא קונבנציונליות: גד קיבל מבית הספר הדמוקרטי ביפו, שם לומד דנון, את הרשות להשתמש במקלט שלו לטובת חזרות. כך הוא הגיע לשמוע לראשונה את השירים של התלמיד המבטיח מבית הספר. כאשר שמע את התוצרים של דנון, שחלקם נכתבו עוד כשהיה בגיל בר מצווה, התחלפה הסקרנות בקביעה חד משמעית: מדובר בכותב מבריק. "הוא פשוט כותב שירים מצוינים ושר אותם מצוין. לא הייתה לי התלבטות". גם הנושאים של דנון אינם זרים לגד, אם כי אצל גד התמונה הרבה פעמים אפלה אפילו יותר (אחד מהשירים האהובים יותר שלו, מהאלבום "תלמי אליהו", נושא את הכותרת "ניצחון האב כישלון הבן").

"אני חושב שהוא רצה להחזיר טובה לבית הספר על כך שנתנו לו להשתמש במקלט בחינם, אז הוא הסכים לפגוש אותי", אומר דנון, "מישהי שקשורה לבית הספר פנתה אליו ואמרה: 'תשמע, יש לנו פה ילד שכותב שירים, בוא תשמע אותו'. הופעתי בבית ספר לאורך השנים, אני בקשר קרוב למדי עם המורים והם מכירים את מה שאני עושה. זה פשוט בית ספר כזה".

הכרת את פועלו של גד – בלהקת פונץ', בקריירת הסולו – לפני שנפגשתם?
"כן, ולכן הייתי לחוץ מאוד מהפגישה, כי אני מאוד אוהב את מה שהוא עושה. ואז ניגנתי ארבעה שירים וישר הוא אמר לי: 'בוא נדבר בעולם הפנטזיות. מה אתה מדמיין לעשות עם השירים האלה?'. עניתי לו שיש לי כבר הרבה זמן רצון להקליט אותם כמו שצריך, להוציא אותם. אבל שהרבה פעמים אמרתי לעצמי שאני עוד ילד, שזה לא הזמן להוציא אלבום". מצד שני, הדברים שעליהם השירים מדברים קורים עכשיו, והם טובים. לכן החליטו השניים לנצל את נקודת הזמן הזאת ולהוציא את האלבום עכשיו. "מה שהוא עשה עבורי היה מדהים", אומר דנון, "מעבר לכך שהוא עשה הכל בהתנדבות מוחלטת, הנתינה והמסירות הרגשית שלו לכל העניין היו מדהימים".

שני השירים האחרונים באלבום – "משולש" ו"שתיקת האדמה" – מסמנים מעבר מהפרטי והמשפחתי אל הפוליטי. למה לקרוא לאלבום על שם שיר שלא מייצג את כללותו?
"אני יודע שזאת אמירה מאוד שחוקה, אבל הכל פוליטי. אלבום שמתמקד בחיים של נער במדינת ישראל הוא משהו שבקלות אפשר לקחת אותו למקומות פוליטיים". 'שתיקת האדמה' הוא שיר הנושא, בין היתר כי המשפט שסוגר אותו ושעליו אני חוזר ברפטטיביות הוא אחת מליבות האלבום: 'אין יותר ממקום אחד לאיש אחד אצלך בלב'. בתפיסה הילדותית שלי – וזה משהו שעובר כחוט השני בעוד שירים – אני לא מצליח לתפוס שאנשים מסוגלים לאהוב כמה אנשים במקביל. זו תפיסה טוטאלית שלפיה זה או הכל או כלום: או שאוהבים רק אותי, או שאוהבים אנשים אחרים ואז לא אוהבים אותי. זאת דיכוטומיה מטומטמת".

השם "שתיקת האדמה" שאול מהספר האוטוביוגרפי של פנחס שדה, "החיים כמשל". גם אלבומו של דנון אוטוביוגרפי, אך "בספרות, כשסופר כותב בגוף ראשון הגישה היא שייתכן מאוד שהוא נכנס לאיזושהי דמות, בעוד שבמוזיקה התפיסה הנורמטיבית היא שכשזמר שר בגוף ראשון הוא שר על עצמו", קובע דנון. "אני לא יודע למה זה כך. בכל אופן יש משהו בספר הזה ששואל כל מיני שאלות שמאוד נוגעות בי – שאלות של מקום, של זהות ושל מיצוי. שאלות של בן אדם שמחפש, באופן אובססיבי כמעט, איזה מקום, איזו נחלה, איזו אוטופיה שבה האדמה לא תרצה לצרוח".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב