בטון של דודה חביבה, ג'נסיס פ. אורידג' בת ה־65 פונה אליי בטלפון בכינויים "האני" ו"סוויט הארט" ובאופן מוזר מתעניינת בי ובחיי הפרטיים. קצת קשה לי לעכל את העובדה שהאישה בצדו השני של הקו הייתה בעברה ניל מגסון, האמן והמוזיקאי שייסד בסוף שנות ה־60 את קבוצת האמנות החתרנית "COUM Transmissions", שאחד ממיצגיה גרם לחבר פרלמנט בריטי שמרן להזדעזע מספיק כדי לכנות את החברים בה “מחרבי הציביליזציה" (המיצג אכן היה מזעזע אך לא חירב שום דבר). הכינוי תפס חזק בתקשורת ועשה יופי של קידום מכירות כשמגסון/ג'נסיס הקימ/ה את להקת ת'רובינג גריסל, שהייתה לא פחות מזו שהמציאה ושכללה את המוזיקה התעשייתית.

ג'נסיס היא גם מנהיגת ההרכב המיתולוגי סייקיק טי.וי שיוצר מוזיקה פסיכדלית, Pּאנק, פופ, אסיד־האוס ומוזיקה ניסיונית ונכנס בשנות ה־80 לספר השיאים של גינס לאחר שהוציא 14 אלבומים ב־18 חודשים. לא קל לתפוס שהדודה הנחמדה הזאת היא אותה האישה שנחשבה בעיני הורים מודאגים רבים לחברה בכת השטן, ומי שבשנות ה־90 נאלצה לברוח מאנגליה מחשש שתיעצר באשמת ניצול מיני של ילדים, אף שהוכח מאוחר יותר כי לא היה ולא נברא. אפשר להבין את החשש של אותם הורים, מפני שג'נסיס כן עסקה במאגיה ובתורת הנסתר ואף הייתה ממקימיה של "Thee Temple Ov Psychick Youth", רשת של קבוצות קוסמות ואמנות שנוסדה בהשראת המסדר המיסטיקני שבראשו עמד אליסטר קראולי – שבתחילת המאה הקודמת תואר כאיש המרושע ביותר עלי אדמות.

קצרה היריעה מלפרט את פועלה הנרחב של ג'נסיס פ. אורידג', את הביקורת עליו ואת המשמעויות הרבות החבויות בו. אך מה שמשותף לכל מה שעשתה ועודנה עושה, הוא הניסיון לקדם את האנושות לעתיד טוב יותר, לעתים קרובות על ידי ניפוץ איסורים תרבותיים – רבים מהם מיניים – וקריאת תיגר על קונבנציות מובנות ותפיסת עולם מתוכנתת. היא אפילו מתייחסת לעצמה בתור “אנחנו", כמחווה אוהבת לבת זוגה המנוחה, ליידי ג'יי. “כל אמנות חייבת לסבוב סביב מצב האנושות ולהציע דרכים אלטרנטיביות למין האנושי לשרוד, לשגשג ולשמוח", היא אומרת. “אנחנו מאוד רחוקים מזה, אבל זאת המוטיבציה שלנו". אז כן, עמוק בתוך מי שנחשבת ליצור אפל ומטורף, מסתתר היפי עדין נפש שרק רוצה בטובתנו. ונכון שיש שיאמרו שגם צ'ארלס מנסון היה כזה. שיגידו.

ג'נסיס פ. אורידג' בהופעה של ת'רובינג גריסל ב-1981
ג'נסיס פ. אורידג' בהופעה של ת'רובינג גריסל ב-1981

אמרת בעבר שאחד הדברים שהובילו אותך להמציא את מה שידוע היום כמוזיקה תעשייתית היה הרצון שלא יהיה מתופף בלהקת ת'רובינג גריסל.
"כל מי שיצר מוזיקה בסיקסטיז רצה להישמע שונה, להתנסות בסאונדים ובאפקטים ולבחון מקצבים אחרים. להרבה להקות באמת היה סאונד ייחודי לחלוטין. אבל אז הגיעו הסבנטיז והרבה להקות התפרקו ויצרו סופר גרופס של רוק מתקדם שכולו מבוסס על טכניקה; להקות עם הגיטריסט המהיר בעולם וסולו תופים של 20 דקות. לא תאמין כמה סולו תופים של 20 דקות היינו צריכים לסבול. כך יצא שבאמצע הסבנטיז כבר לא היה בסביבה שום דבר חדשני ממש. אבי היה מתופף ג'ז והוא זה שלימד אותי לנגן, כך שהכלי הראשון שעליו ניגנתי היה תופים, ועם זאת היה ברור לי שאחד המאפיינים של רוק מערבי באותם ימים היה מקצבי תופים חסרי מעוף. אנחנו רצינו לעשות מוזיקה חופשית שיכולה ללכת לאן שבא לה. אי אפשר לעשות דבר כזה כל עוד המוזיקה מוחזקת על ידי מקצב תופים. בהתחלה אפילו לא השתמשנו במכונות תופים".

ת'רובינג גריסל הושפעו מאוד מאמני הפלוקסוס (תנועה אמנותית שצמחה בשנות ה־60 בהשראת הדאדא) והשתמשו בכל מיני חפצים שלא נחשבו אז כלל לכלי נגינה. “החלטנו לא להשתמש בשום נוסחה קיימת של יצירה ולהימנע בכל מחיר מלעשות משהו שכבר נעשה", ממשיכה ג'נסיס. “שאלנו את עצמנו: ‘למה אי אפשר לעשות מוזיקה שלא מבוססת על וירטואזיות או על הרחבה של הרית'ם אנד בלוז?', מה אנחנו יכולים ליצור שמדבר על כאן ועכשיו? הרי נוף ילדותנו בהאקני שבלונדון היה נוף של מסילת רכבת, שמולה היה מועדון רגאיי של שחורים, בסביבה של המון בתי מלאכה. פעם הלכנו שם, עצמנו עיניים ופשוט הקשבנו למה שקורה סביב. שמענו אנשים מדברים, ועל זה את מקצב הבס של מועדון הרגאיי, ואת ניסור המתכות והקצב שבקע מן מהמסילה (ג'נסיס עושה חיקוי ווקאלי היסטרי של איך כל זה נשמע, אז"א). אמרנו לעצמנו – שיט זה מעולה. זה אנחנו, זה המקום שממנו אנחנו מגיעים. ניסינו להפוך את הצלילים הרנדומליים של המפעל, את כל ההמולה והרעש הזה לנסבל, ויותר מכך – למוזיקלי".

ג'נסיס עושה חיקוי ווקאלי של המוזיקה ששמעה באזור התעשייתי:

והיום, את מאזינה למוזיקה חדשה?
"לא. אני לא מאזינה למוזיקה בכלל".

אבל את חובבת גדולה של מוזיקה.
"כן? על מה אתה מבסס את זה?".

סיפרת פעם שקנית את כל מה שהרולינג סטונז הוציאו עד למותו של הגיטריסט בריאן ג'ונס.
"כן, זה היה בסיקסטיז וזה היה מרגש. זה לא אומר שזה מרגש היום. אם תסתכל על ספריית התקליטים שלי, מלבד 'Acid Mothers Temple' לא תמצא שם שום דבר שיצא אחרי 1972".

מוזר, הרי את נחשבת למי שהביאה את בשורת האסיד־האוס מארצות הברית לאנגליה לקראת סוף שנות ה־80. איך לך בבית תקליטי אסיד האוס או מוזיקה אלקטרונית אחרת?
"לא, מוזיאון טייט בריטן קנה את כל מה שנותר לי בארכיון כדי שפיסת ההיסטוריה הזאת תישמר".

זה אנחנו או אנחנו

אחרי שלושה ימים של סמים ושיכרון חושים התעורר ג'נסיס עירום על רצפת מועדון סאדו־מאזו בניו יורק של 1993. את השם ג'נסיס אימץ לעצמו עוד בסבנטיז, אך באותה תקופה עדיין התהלך בעולם כגבר. כשפקח את עיניו ראה לפניו צעירה בלונדינית יפהפייה בבגדי סיקסטיז חלליים חולפת על פניו. בעודו שרוי באפיסת כוחות חזרה הצעירה, הפעם לבושה כמלכת סאדו בבגדים שחורים בוהקים. זה היה סיפור אהבה מיידי והשניים התחתנו עוד באותה שנה. ליידי ג'יי ברייר היה שמה. "מעולם לא שאלו אותי למה קראו לה ליידי ג'יי", מפתיעה ג'נסיס בשיחת הטלפון שלנו ומציעה לספר לי סקופ. "כמובן", עניתי, וזכיתי לסיפור מקדים על כמה שליידי ג'יי אהבה להשתין במקומות ציבוריים: "פעם, כשישבנו במסעדה בלונדון עם שני חבר'ה מתעשיית המוזיקה, היא לקחה את היד שלי מתחת לשולחן ושמה אותה על הכוס שלה. היא לא לבשה תחתונים, ופשוט התחילה להשתין עליי. היא הייתה שובבה, ג'יי. אז עוד קראו לה 'מיס פיסואר'. היא שינתה את שמה כי אהבה מאוד את המוצר 'ליידי ג'יי', שהייתה מין צינורית שאפשרה לנהגות משאית שנהגו למרחקים ארוכים, להשתין בלי לעצור את המשאית".

ג'נסיס וליידי ג'יי אהבו כל כך עד שהרגישו שהם הופכים לישות אחת, שהם נטמעים זה בזו וזו בזה. הם קראו לישות האחת ישות פאנדרוגינית. בהתחלה זה היה רק עניין מחשבתי, אך בהמשך החלו השניים לעבור ניתוחים פלסטיים כדי להידמות כמה שיותר זה לזו. "פאנדרוגיניות איננה שאלה של מגדר, אלא של זהות", מסבירה ג'נסיס, שגם מרצה בנושא באוניברסיטאות. "זה לא שאני רציתי להיות אישה וג'יי רצתה להיות גבר, אלא ששנינו רצינו להיות גם וגם. יותר מכל, זו שלילה של המערכת הבינרית של העולם; זכר ונקבה, שחור ולבן, נוצרי ומוסלמי. כל הדרכים הבינריות הללו להתבוננות במציאות מכריחות אותך להיות או זה או זה, מה שגורם לך להיות משהו כנגד משהו אחר – אנחנו לעומת הם. כך נוצר פחד מהאחר. ומה עושים למה או למי שמפחדים ממנו? מאיימים עליו, תוקפים אותו. אנחנו חושבים שהתפיסה הבינרית היא אחד הדברים המסוכנים ביותר לאנושות והיא חייבת להימחק מהעולם על מנת שנצליח להתקדם, כי אנחנו עדיין בלופ שבו רק הטכנולוגיה משתכללת בזמן שההתנהגות האנושית תקועה במקומה".

ב־2007 מתה ליידי ג'יי באופן פתאומי מסיבוך של סרטן הקיבה וכשל בלבה. מאז ג'נסיס מתייחסת אל עצמה כ"אנחנו", על מנת להזכיר תמיד לאחרים ולעצמה את נוכחותה של ליידי ג'יי ואת ההשראה שלה למוזיקה ולאמנות שג'נסיס ממשיכה ליצור, עם ובלי סייקיק טי.וי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה חוותה ג'נסיס מוות. כשהייתה בת 17 הכריז רופא על ג'נסיס (אז ניל מגסון) כמתה בבית החולים. "כשחזרנו לחיים, הרופא פשוט אמר: 'אנחנו מאוד מצטערים, אבל אין לנו מושג מה קרה לך. אתה יכול לחיות את שארית חייך בבריאות ואתה גם יכול ליפול ולמות בכל זמן נתון. אנחנו לא יודעים'. זה היה סיבוך של טיפול באסתמה על ידי סטרואידים". בעקבות כך נעשתה ג'נסיס מודעת באופן קיצוני לזמניות שלה, לכך שכל שנייה בכל יום היא מתנה שיכולה להילקח ממנה בכל רגע, כלשונה. "זה אמנם מורבידי", היא אומרת, "אבל זה הזריק בי תשוקה בלתי נדלית לעשות אך ורק מה שיוביל אותי להשלמה ולפיוס עם החיים. זאת הייתה מתנה".

גם האינטליגנציה יוצאת הדופן של ג'נסיס בתור ילד הייתה מתנה. במבחן ארצי הוא קיבל ציונים שנכנסו לטופ 5 של כל הנבחנים באנגליה וזכה במילגת לימודים בבית ספר פרטי לבחירתו. בבית הספר החדש והליברלי היה לו נהדר, אך אז עברה משפחתו דירה ממנצ'סטר לבירמניגהם והמתנה שקיבל הפכה לקללה. "כבר ביום הראשון כולם הרביצו לי, כי היה לי מבטא שונה. ואז נשמע צלצול, כל הילדים התפזרו ומורה אחד ניגש אלי ושאל מה אני עושה בחוץ. הוא תפס אותי באוזן וגרר אותי על הרצפה לתוך הכנסייה, היכן שכל התלמידים והמורים חיכו. הוא המשיך לגרור אותי עד למזבח ושאל אותי בקול רם, שכולם ישמעו, 'באיזה כיתה אתה?!'. כשעניתי הוא צעק 'מה פתאום, אתה נראה הרבה יותר צעיר', ולמרות שהייתי בן 15 הוא הושיב אותי עם כל בני ה-6 וה-7. וכמובן שכל הילדים החלו לצחוק. הם לקחו את זה כרשות להתיר את דמי ולעשות בי כרצונם ומאז היו מכים אותי על בסיס יומי, לפעמים עד אובדן הכרה. זה נמשך ככה ארבע שנים".

יתכן שהחוויות הקשות הללו מסבירות את העניין של ג'נסיס בוודו, שהוא גם הנושא המרכזי של "Snakes", אלבומה החדש של סייקיק טי.וי. "במערב הקפיטליסטי לא מקובל לבודד ילדים שאמניים ולתת להם חינוך מיוחד, שיעזור להם למקסם את יכולותיהם לתרום בחזרה לקהילה", אומרת ג'נסיס. "זאת בעיה. באפריקה לעומת זאת, ילדים כאלה נבחרים אוטומטית על ידי כהן שמלמד אותם איך להפוך להילרים. לאנשים כמו ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, בריאן ג'ונס וג'ניס ג'ופלין לא היה מי שיכוון אותם וילמד אותם לתעל את היכולות האלוהיות שלהם באופן שלא יהיה הרסני כלפי עצמם. אם מישהו רק היה פונה לבריאן ג'ונס כילד ומסביר לו שאין בו שום דבר לא בסדר ושלמעשה הוא ילד מחונן, והיה מלמד אותו משמעת וכלים שיעזרו לו לשלוט בכוחות שלו, כולנו היינו חיים בעולם אחר לגמרי".

ג'נסיס עסקה רבות בתרומה לקהילה לאורך השנים. בתחילת שנות השבעים היא וחבריה עברו מצפון אנגליה ללונדון והשתלטו על דירה ריקה בשכונת האקני האלימה. "זה היה אז המוקד של הניאו נאצים", היא מספרת. "בדלת ממול גרו חברי IRA, מעבר לכביש התחבאה מהמשטרה הגרמנית אולריקה מיינהוף, ובמורד הרחוב מתחת לגשר התקבצו חברי ה-Angry Brigade (קבוצה אנרכיסטית) שפוצצו בניינים באנגליה". בלילה הראשון שלהם בדירה התרחשה תקרית אלימה, כשאחד מחברי ה-IRA נכנס והודיע שהוא הולך להשתלט להם על הדירה ושכל האיזור מוגדר כשטח של המחתרת האירית. "הוא אמר את זה תוך כדי שהוא מכוון לי שוטגאן לראש", אומרת ג'נסיס ומוסיפה "עניתי לו ב'או שתירה או שתזדיין לי מהעיניים'. כנראה שהוא וחבריו התחילו להיעצר בזה אחר זה, כי לא רק שהוא לא חזר לנקום בי, אלא שלאט לאט המון דירות התפנו בשכונה. אז השתלטנו גם עליהן וכשדיירים מבוגרים, שגרו שם עוד מימי מלחמת העולם השנייה, הועברו לדיור מוגן הם נתנו לנו את המפתחות גם לדירות שלהם. הם אהבו אותנו ורצו שנאפשר לאמנים ולמשפחותיהם לגור בשכונה, במקום שהדירות ישארו ריקות ומועדות להריסה. כך יצרנו רחוב שלם של בערך 40 בתים בו אמנים גרו בחינם. אפילו תיקנו שם את הביוב. משפחות האמנים גרות שם עד היום".

אויביה של היצירתיות

ג'נסיס מחזיקה בתאוריה שמסבירה מדוע מזה הרבה שנים לא צומחות תנועות מוזיקליות משמעותיות מתרבות הנגד. בטח שלא באותה עוצמה ותשוקה ממנה נולדו תנועות ה-Pאנק, המוזיקה התעשייתית, מוזיקת הרייבים ואחרות. "אויביה של היצירתיות נעשו מתוחכמים יותר", היא קובעת ומסבירה: "אם בעבר הממסד נהג להתעלם מרעיונות חדשים וחתרניים ומתת-תרבויות, בטענה שמדובר בשטויות של ילדים, אז אחרי המפץ של ה-Pאנק והמוזיקה התעשייתית, אותם כוחות הבינו שעדיף להם דווקא לאמץ את התנועות הללו לחיכם מוקדם ככל שניתן. בעשותן כך, אותן תנועות פוטנציאליות לא יוכלו לגדול, להתחזק ולהפוך למשהו שתרצה להיות מזוהה עמו ויתרה מכך – להתאגד תחתיו, כפי שוודסטוק היה לדוגמה".

ג'נסיס מאשימה גופים מסחריים גדולים, ובהן חברות תקליטים, בביטול יכולתן של להקות לצמוח בקצב טבעי. "בימינו, כל להקה יצירתית או שונה מיד נאספת על ידי איזה גוף גדול, מוציאה אלבום אחד ונעלמת כלא הייתה. הסיבה לכך היא שלא ניתן לה הזמן לפתח פילוסופיה ומסר משלה". ברור שג'נסיס מדברת מתוך הנסיון שלה עם להקת ת'רובינג גריסל, שהייתה פעילה כשנתיים וחצי לפני שמישהו בכלל ידע על קיומה. אחרי שיחה ארוכה על כמה שקשה ללהקות להתקיים בעידן המקוון, ג'נסיס מסבירה את הביקורת שלה על התפיסה המקובלת על כך שהאינטרנט מחבר בין אנשים, והיא עושה זאת באמצעות רואד-טריפ בעקבות מקורות ההשראה שלה:

"ב-1966, אף חנות באנגליה לא הסכימה למכור ספרים של ויליאם בורוז וג'ק קרואק כי הם נחשבו לתועבה. המקומות היחידים בהם אפשר היה להשיג אותם היו רק כמה חנויות פורנו בסוהו בלונדון. הבעיה הייתה שגרנו בברמינגהם, כך שבשביל לקרוא ספר של בורוז, היינו צריכים לתפוס טרמפים ללונדון. בדרך קישקשנו עם נהגי משאיות ועם כל מיני טיפוסים. כשהיינו מגיעים לעיר היינו הולכים ישר לפיקדילי סירקוס, שהיה המקום אליו כל מי שהיה לו שיער ארוך היה מגיע כדי לפגוש עוד ארוכי שיער. מישהו שהכרנו רק שעתיים היה מציע לנו לבוא לישון אצלו ויחד היינו מגיעים לחנויות הפורנו ומפתחים שיחה עם המוכרים, לפני שהיינו קונים או גונבים ספר, ומשם חוזרים לאכול עם עוד אנשים שהכרנו על הדרך. לעומת זאת היום – אתה עושה קליק באמאזון ויש לך את הספר. אנחנו חושבים שהחוויה שתיארנו קצת יותר מעשירה".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב