Low. מימין: מימי פרקר, אלן ספרהוק וסטיב גארינגטון. צילום: יח"צ
Low. מימין: מימי פרקר, אלן ספרהוק וסטיב גארינגטון. צילום: יח"צ

איש לא דיבר. איש לא שיחק בנייד. כש־Low הופיעה בבארבי ב־2008 הקשב היה מוחלט. המוזיקה המינימליסטית, האטית והשקטה של הלהקה סיפקה חוויה כה דחוסה ואינטנסיבית, שנדמה היה כי מקורה ברעש כאוטי שמשתולל זה שנים בראשו של מייסד הלהקה – הסולן והגיטריסט אלן ספרהוק.

הטריו לואו הוקם ב־1993 בעיר הקטנה דולות' שבמינסוטה, ארצות הברית, על ידי ספרהוק וחברו הבסיסט ג'ון ניקולס (הבסיסט הנוכחי הוא סטיב גארינגטון). אליהם הצטרפה אשתו של ספרהוק, ולימים אם שתי בנותיו, המתופפת והזמרת בעלת הקול השמימי, מימי פרקר. כלהקת אנדרגראונד בתחילת דרכה, נתפסה לואו כקונטרה מתריסה בחרישיותה לגראנג' הרועש של התקופה; אך גם כשגדלה והפכה פופולרית בקרב חובבי אינדי־רוק ברחבי העולם, שמרו חבריה אמונים למינימליזם ולדולות' המנומנמת.

לקראת חזרתה של לואו להופעה בבארבי בשבוע הבא, קיימתי ראיון טלפוני עם ספרהוק. לא חלפו עשר דקות מתחילת השיחה, והוא כבר החל לדמוע. לא ידעתי מה לעשות. אחד היוצרים האהובים עליי בוכה בראיון ואני אפילו לא לגמרי מבין למה. זה בגלל משהו שאמרתי? בסך הכל שאלתי אם זכורה לו חוויה דומה לזו שחווינו אז בהופעה בבארבי – חוויה של אחדות, של התעלות.

“כן, וואו, יש לי זיכרון כזה. אני נעשה אמוציונלי רק מלחשוב עליו", אמר כמה רגעים לפני שנשבר, “זה היה בהופעה של The Suburbs, להקת הPאנק הראשונה שראיתי לייב, בתחילת שנות ה־80". לדבריו, באותה הופעה הפסיק מתופף הלהקה שיר באמצע, נעמד על רגליו והשליך את מקלות התיפוף שלו על אדם בשורה הראשונה שכנראה נעשה פיזי מדי עם בת זוגו.

“הוא הצביע עליו וצרח. עצר את כל ההופעה", ספרהוק השתנק. התקשיתי להבין מה הקשר בין האחווה והעוצמה שהורגשה בהופעה של להקתו בארץ, לזיכרון שעליו הוא מדבר, עד שהוסיף, “כולנו בקהל התנגדנו לדבר הזה שהיה רע בעינינו", והחל לבכות. “זה לא שהתכוונו לעשות לו משהו, אבל לא יודע, לא יודע, היינו אחד. זה היה רגע מאוד עוצמתי בשבילי. עבר זמן רב מאז שחשבתי על אותו יום. אלו זמנים קשים לעולם ונמאס לי לשמור על איפוק בנוגע לרגשות שלי. אני מצטער, לא התכוונתי". נראה שנמצא האדם הרגיש בעולם.

זו לא הפעם הראשונה שספרהוק מפגין רגישות קיצונית. ב־2005 הוא הפסיק את סיבוב ההופעות שליווה את אלבומה של לואו “The Great Destroyer", עקב התמוטטות עצבים שחווה. לאחר שחזר לביתו, יצא הסולן עם חבר כומר לכמה ימים של התבודדות, ובמהלכם החליט להפסיק לדבר ולראות. הוא הרכיב משקפיים אטומים ושתק.

“הדיכאון שחוויתי לווה בהזיות", הוא נזכר, “החלטתי להפסיק לראות ולדבר כי פשוט לא יכולתי להכיל עוד דבר. מיציתי לחלוטין את היכולת שלי לספוג את מה שסביבי דרך עיניי, ואת היכולת שלי לנסח את מה שהרגשתי בפנים. תוסיף לזה מחלה נפשית ואת העובדה שבדיוק חזרתי מסיבוב הופעות שבו כמעט לא ישנתי ולא אכלתי, ואני מניח שזה מסביר את זה. ברור לי שזה היה מעשה מטורף ונואש".

עשור חלף מאז התמוטטות העצבים ההיא, ועושה רושם שאתה עדיין פגיע בצורה יוצאת דופן.
"כולם פגיעים, כולם מפחדים ממשהו, רק שלכל אחד דרך משלו להסתיר את זה או להחזיק את זה בפנים. יש אנשים שמסוגלים לשמור את רגשותיהם לעצמם, אבל גם לזה יש מחיר".

כשנתיים לאחר אותה קריסת מערכות צולם סרט תעודה הולנדי על לואו, ובו ציין ספרהוק כי טרם מצא הוכחות לכך שהדברים שראה בחזיונותיו – ובהם שהוא האנטיכרייסט – אינם נכונים. לנוכח זה מעודד לשמוע אותו מספר: "הבוקר קמתי מהמיטה וחשבתי לעצמי שיש בשביל מה לקום, ששווה לקום".

הדרך הבלתי נראית

ספרהוק גדל בעיירה קרובה לדולות' בשם לנרד, שבצעירותו מנתה בסך הכל כ־50 נפשות. ואם זה לא הספיק, הרי שמשפחתו המורמונית חיה בחווה מרוחקת משאר תושבי העיירה. מימי פרקר גדלה בעיירה סמוכה שמנתה כ־600 נפשות, ובשונה מספרהוק, שנולד דתי, היא בחרה בדת המורמונית רק בבגרותה. הם מכירים מגיל 9. היא בכלל לא רצתה להשתתף בלהקה, אך ספרהוק התעקש שתבוא לנגן איתו ועם ניקולס. מערכת התופים שלה כללה אז תוף ומצילה אחת, והיא תופפה רק במברשות, לא במקלות. עד כדי כך התעקשה לואו להתרחק מהרוק האופנתי של אותם ימים.

אף שעברו מאז יותר מ־20 שנה, ובכמה מהאלבומים של לואו כבר אפשר למצוא גישה רוקיסטית יותר ודיסטורשן של גיטרות (בייחוד באלבומים “Trust" ,"The Great Destroyer" ו“Drums & Guns"), הסאונד הייחודי והמובחן מאוד של הלהקה ממשיך ללוות אותה. “הקלטנו אלבומים שונים מאוד זה מזה, אבל למדתי עם הזמן שזה לא משנה עם איזה מפיק אנחנו עובדים, באיזו טכניקה אנחנו מקליטים, אם יצאתי מדעתי או אם הייתי בסדר גמור – יש כמה אלמנטים שתמיד יעזרו לנו להישמע כמו עצמנו", מספר ספרהוק ומגלה לי שהאלבום הבא כבר בשלבי סיום: “הוא יהיה יותר אפל, בומבסטי ואגרסיבי מהאלבום הקודם".

“בומבסטי" במונחים של לואו, כמובן. ואותו מינימליזם שכה מזוהה עם הלהקה בא לידי ביטוי לא רק מוזיקלית, אלא גם במילות השירים, שלעתים קרובות מסתכמים בארבע שורות וכמעט תמיד פתוחים מאוד לפרשנות. את האלבום האחרון שהוציאו, “The Invisible Way" המצוין מ־2013, הפיק ג'ף טווידי מלהקת ווילקו.

מהי אותה "דרך בלתי נראית"?
"ככל שהתקדמנו בכתיבת האלבום ובהקלטתו, השתררה מעין דממה. הצלילים פשוט נפלו למקומם. הדרך הבלתי נראית היא הניסיון לתת שם לאופן שבו הסתדרו לנו הדברים, לכוח השקט שעזר לנו להתקדם. זה שם מלא תקווה שמצהיר שנצליח להגיע אל מחוז חפצנו, אפילו אם זה יהיה קשה. אפילו אם זה יהיה כרוך בהליכה בחושך".

כשאני תוהה האם גם בינו לבין אשתו השירים נותרים אניגמטיים או שמא הם מדסקסים את המשמעויות שלהם בבית, ספרהוק עונה: "יש רגעים בחזרות שאפילו מבט צדי קצר יכול להעיד שאחד מאיתנו יודע על מה השיר נכתב".

ליצור עם בחירת לבך מוזיקה אישית כל כך נשמע כמו חיים ללא סודות.
"אנחנו לא ממש שרים זה על זו. אנחנו מודעים לכך שכל מה שאנחנו כותבים ושרים מושפע ממה שקורה בחיינו, ומה שקורה הוא שאנחנו חיים באותו בית, נשואים ומגדלים ילדים".

יש קשר בין הפרקטיקות הדתיות של חייך היומיומיים ובין העיסוק שלך ביצירת מוזיקה?
"כמובן, רפרנסים קטנים ודימויים שמקורם בכתבי קודש או בהשפעתה של הדת מוצאים את דרכם לשירים כל הזמן. אני מאפשר לדת להיות חלק ממני לחלוטין וכן ממה שאני יוצר".

בעבר אמרת שקשה לאנשים לראות בחבורה של שיכורים שמשתוללים במועדון דבר קדוש, אבל שישו בעצמו לא הלך רק אל מקדשים, אלא בילה זמן רב גם בקצוות החשוכים של העיר.
"הו, זה משפט מסוכן שעלול להתפרש בדרכים לא נכונות. אנשים מוקסמים כשמישהו מצהיר על עצמו שהוא דתי ובו זמנית עוסק ביצירה אמנותית שמשויכת אסוציאטיבית למרדנות. אבל ההפרדה בין מוזיקה לדת זרה לי. אני לא יודע מי עושה כסף מיצירת ההפרדה הזאת, אבל בטוח שיש מישהו כזה".

להקות בדרך כלל עוזבות את המקום שהתחילו בו את דרכן לטובת ערים גדולות, אבל אתם מעולם לא עזבתם את דולות'.
"רוב הלהקות מנסות לצבור קהל במקום הקמתן ומשם להמשיך לעיר גדולה יותר. כשאנחנו התחלנו ידענו שיהיו באזור שלנו בערך עשרה אנשים שיאהבו את מה שאנחנו עושים, אז פשוט ויתרנו על כל התהליך ושלחנו קלטות דמו ישירות לחברות התקליטים. למרבה המזל הצלחנו להשיג חוזה הקלטות די בקלות".

לואו אינה פועלת בתוך בועה מנותקת מהנעשה בעולם המוזיקה, כפי שאולי ניתן להסיק מהעקביות הסגנונית שלה לאורך השנים. עם ה-Dirty Three האוסטרליים היא הקליטה אלבום משותף, ב-2003 יצאה לטור הופעות עם רדיוהד, ושנתיים לאחר מכן עם מארק קוזלק. היא גם חובבת גדולה של גרסאות כיסוי והקליטה קאברים לשירים של, בין היתר, ברוס ספרינגסטין, הסמית'ס וריהאנה. היא אפילו הקליטה מחדש שירים של עצמה בסגנון ה-Misfits, ככה סתם בשביל הקטע.

איך הגבת כששמעת על כך שסולן לד זפלין, רוברט פלאנט, הקליט גרסאות כיסוי לשני שירים של Low?
"אתה מנסה לא לחיות את חייך על סמך דברים שליטפו לך את האגו, אבל כשרוברט פלאנט בוחר לבצע שירים שלך זאת הופכת להיות משימה לא קלה. זה מצב קיצוני שבו אתה מוכרח לאפשר לעצמך לזרוח ולחייך, לפחות לכמה רגעים".

תוכן השירים של הלהקה, שפעמים רבות עוסקים באלימות ובמשמעות החיים המודרניים, בשילוב ההגשה השקטה אך שמעבירה תחושת דחיפות, מעלים את המחשבה שבניגוד לכל ההנחות – לואו היא ברמה מסוימת להקת Pאנק. “זה פחות או יותר איך שאני רואה את הדברים. האדג' הזה, ההכרה באכזריות החיים ונפנוף האגרוף בפניה, החופש שמשתחרר כשמסתכלים על דברים באופן הזה – אלו אלמנטים שהיו קיימים בלהקות הPאנק שעליהן גדלתי. אלה מוטיבים שלא קשורים בהכרח לסאונד, אלא יותר להלך רוח יצירתי – כזה שאני מזהה גם בלואו".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב