מיכאל כהן. צילום: תיאו ג'מיסון
מיכאל כהן. צילום: תיאו ג'מיסון

"אני חושב שאני חדשן מאוד, בוודאי", עונה המשורר דוד אבידן למראיינת בסימפול שפותח את "ראפ", האי.פי החדש של הראפר והביטמייקר מיכאל כהן. "דוד אבידן תמיד היה המשורר הישראלי האהוב עליי. הייתי אובססיבי אליו כשהייתי צעיר יותר", כהן מסביר את נוכחותו של המשורר, שמסומפל בשני שירים נוספים באי.פי. אבל האם גם כהן תופס מעצמו חדשן? "אני פאקינג ראפר ישראלי, בטח שאני חדשן. כל ראפר ישראלי הוא חדשן, גם הגרוע ביותר. כל מי שמעז לעשות ראפ בעברית – דבר שעדיין נחשב בעיני רבים במדינה כולל בתל אביב כמגוחך – הוא חדשן".


יש משהו בפרסונה של אבידן שגם מזכירה לכהן את סטריאוטיפ הראפר. "הוא גם משורר, גם מחדש את השפה וגם מאוד שחצן ומלא בעצמו", הוא מסביר בראיון לרגל השקת האי.פי החדש. במקביל לריליס האחרון, כהן חזר לעבוד עם מיכאל מושונוב, החצי השני של הצמד כהן@מושון, על פרויקט שהוא שומר תחת מעטה סודיות. כמו כן, כהן עובד עם הזמרת והביטמייקרית קרן דוניץ על אי.פי משותף ועל אלבום המשך ל־"Milk & Honey Vol.1", שבו נוסף על הסימפולים שהוא משלב מעולמות הטלוויזיה, הקולנוע והשירה הישראלית הישנה, הוא מעוניין לשלב גם קטעים של ראפרים אמריקאים. ואם אין די בכל כדי להבהיר שמדובר באיש עסוק, הראיון מתקיים כשעתיים לפני שהוא עולה על מטוס לקראקוב יחד עם משלחת התדר.

רק לאחרונה חזר כהן מתקופה מצטברת של כשנה וחצי בלוס אנג'לס, שאליה נסע כדי לפתח את עצמו כמפיק וכיוצר ביטים. "תמיד ידעתי שיום אחד אעזוב הכל ואסע לאמריקה. וגם תמיד ידעתי שאחזור. רציתי איזו הפסקה, השתלמות, שינוי". הוא מספר שאל.איי תמיד משכה אותו. "נכנסתי להיפ הופ דרך מאדליב, שהוא האבא של כל תנועת הביטים באל.אי. גם מה שקורה שם היום, החיבור שלייבלים כמו סטונז ת'רואו ובריינפידר עושים בין היפ הופ לז'אנרים אחרים, עושה לי את זה".

באמנים שהשפיעו עליו מציין כהן את המוזיקאים פליינג לוטוס וגאסלמפ קילר. האחרון, שאיתו התיידד בארץ כשזה הגיע להופעה בתל אביב, אף הפך להיות שותפו לדירה בלוס אנג'לס, ומי שקיבל אותו ישירות אל לב סצנת הביטמייקרים המעושנת של העיר. "בשבוע הראשון שלי שם חיפשתי איפה לגור. ציפיתי שגאסלמפ קילר יציע לי להסתובב איתו, להתערבב קצת, אבל למעשה הוא היה צריך שותף", כהן נזכר. "מצאתי את עצמי חי בדירה שהרבה מהגיבורים שלי מגיעים אליה כל הזמן. זה היה כרטיס ללב העניין. הרי כל סצנה מוזיקלית מעניינת היא בתכל'ס חבורה של אנשים, של חבר'ה, ולי היה המזל לנחות בחבר'ה של אל.איי".

היה לכהן חשוב ליצור שיתופי פעולה באופן טבעי, ולא דרך חלוקת כרטיסי ביקור בסגנון "אני ראפר, אתה מפיק – בוא נעבוד יחד". והוא אכן התחיל לצאת למסיבות עם החבורה, ועם כמה מהם נוצרה חברות של ממש. "היינו חוזרים ממסיבות ומשמיעים אחד לשני ביטים", הוא מספר. שניים מהמוזיקאים שהכיר שם אף שיתפו עמו פעולה באי.פי החדש; שיר אחד הפיק עבורו ג'רמייה ג'יי ("נדודים") ושיר נוסף הפיק Samiyam ("אי אפשר להסביר").

מיכאל כהן. צילום: גוני ריסקין
מיכאל כהן. צילום: גוני ריסקין

כשכהן נשאל מדוע לא עשה את המתבקש והחל לעשות ראפ באנגלית בזמן שגר באל.אי, מתברר שהוא מרגיש שזאת כמעט שליחות לעשות ראפ דווקא בעברית. בנוגע לשאלה הגדולה – מדוע חזר מאל.איי אם כבר היה מעורבב בסצנה ויצר קשרים, כהן מספר שהוא פשוט התגעגע. "מעולם לא תכננתי לעזוב לאמריקה לתמיד. השנה וחצי שהייתי שם היו רק פרק א' ברומן שלי עם אל.איי"

הוא והוויד הזה

ב"רק אני", אחד מהשירים הטובים באלבום, כהן מגלה רומנטיקה שרק סטלנים מדופלמים יזהו ככזאת כשהוא שר: "נשאר לי קצת פחות מגרם/ אבל את מוזמנת לעשן גם". אבל "רק אני" הוא לא בדיוק בלדת ראפ־סטלנים קלילה, אלא שיר די עצוב שמשדר בדידות עמוקה. "יפה שהבנת את זה", אומר כהן בכנות ומסביר שהרבה אנשים לוקחים את מילות השיר לכיוון אחר לגמרי. "תראה, זה לא שיר דיכאון. רציתי שזה יהיה שיר וויד כזה של סטלנים, אבל בפועל הוא צועד על קו תפר של הסתכלויות שונות על עניין העישונים; מצד אחד על איך שאני אוהב את זה, ועל כמה כיף זה לשבת ולעשן, לשמוע מוזיקה ולהיכנס לוייב, אבל יש בשיר גם קריצה לכך שיש בזה הרבה בדידות ושזו גם התמכרות. אני לא בא עם איזו אג'נדה, אלא מבטא את האמביוולנטיות שלי לגבי הדבר הזה". הקליפ שיצא לשיר, בבימוים של לאל אוטניק ומיכאל מושונוב, מבטא את האמביוולנטיות ואת הבדידות בצורה מדויקת למדי.

אחת הביקורות לאי.פי "ראפ" הגיעה לכהן מכיוון לא כל כך צפוי. פנינה גרי, או סבתא, כפי שכהן קורא לה, כתבה לו כך: "הי מיכאל, אתמול שמעתי את הדיסק שאימא שלך שלחה לי. עכשיו אני מבינה מה אתה כותב ויוצר. לא ידעתי שבהי־הופ (הטעות במקור, אז"א) יש אפשרות לכל כך הרבה גיוונים. נהניתי מאוד מהמילים ומהצבע השונה של כל קטע, שונה ומעניין". הגברת, בשנות ה־90 לחייה, גם לא חסכה מנכדה וכתבה לו שהמוזיקה נורא חזקה ושקשה כך להבין את המילים. היא אפילו התנדבה לטפל אישית בעניין ולבוא לאולפן לעזור לו. "סבתא שלי חריפה", אומר כהן, "היא עדיין פעילה כבמאית וכמחזאית. אפילו יצא לי לעבוד על מוזיקה להפקה החדשה שלה. למדתי ממנה כל כך הרבה בעניין של התמדה, עקשנות וקידוש היצירה". לגבי הביקורת שלה על כך שלא מבינים את המילים מספר כהן שזה משהו שהיא תמיד אמרה. "היא אפילו הציעה פעם שנחלק שירונים בהופעה של כהן@מושון".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב