חיפוש

גל ישן-חדש: ראיון עם גארי ניומן

גארי ניומן
ויתר על פרסונת האנדרואיד המבואס ולמד לחייך. גארי ניומן

חברת התקליטים שהחתימה בסוף שנות ה־70 את The Tubeway Army, להקתו של גארי ניומן, ציפתה לקבל מהשלישייה הלונדונית אלבום גיטרות פּאנק חובבניות. זה היה הז'אנר החם של אותן שנים. במקום זאת סיפקו לה ניומן וחבריו מעין שילוב מוזר של מוזיקת גל חדש מבוססת סינתסייזרים עם שירה מנוכרת על נושאים שנגעו במדע בדיוני ובעתיד דיסטופי של חצאי אדם ומכונה. תוך זמן קצר, ולמרות התנגדותם השמרנית של מבקרי המוזיקה הבריטיים חובבי הגיטרות, הפך ניומן לכוכב. "Are 'Friends' Electric", הלהיט שלו ושל להקתו הגיע למקום הראשון במצעדים ב־1979 וכך גם אלבום הבכורה שיצא תחת שמו באותה שנה ("The Pleasure Principle") וכלל את הלהיטים "Cars" ו"Metal". האחרון אף זכה במהלך השנים לגרסאות כיסוי של חלוץ ההיפ הופ אפריקה במבטה ולהקת האינדסטריאל רוק הנחשבת ניין אינץ' ניילז. תדמית האנדרואיד הקר עם איפור הפנים שנלקח מעולם הגלאם רוק שבו מלך דיוויד בואי הפכו לסימן ההיכר של ניומן שנחשב היום לפורץ דרך ולאחד מאבות ז'אנר הסינת'פופ ששלט בשנות ה־80.

ההצלחה המהירה של ניומן ואלבומיו הראשונים הביאה עמה גם דעיכה הדרגתית ארוכה. בעקבותיו הגיע גל של להקות סינת'פופ, שנדמה כי תפסו את אור הזרקורים שהיה כמעט באופן בלעדי שייך לו בז'אנר החדש של תחילת האייטיז. להקות כמו דפש מוד, דוראן דוראן ו־The Human League הפכו לסנסציית הפופ התורנית וניומן מצא את עצמו זנוח ומבודד. בזמן שהאופנה, שבמידה רבה הוא בעצמו התניע, שכחה ממנו, מצא את עצמו ניומן מתרחק מהסגנון ומחפש השראה בכיוונים ג'אזיים יותר ומצליחים פחות. ניתן לחלק את הקריירה של ניומן לשלוש תקופות מרכזיות: הפריצה עם אלבומיו הראשונים, הדעיכה והחיפוש המוזיקלי שתפסו תאוצה מ־1983 והלידה מחדש באמצע שנות ה־90.

לקח זמן רב עד שניומן הצליח להמציא את עצמו מחדש. את השינוי ניתן לזקוף במידה רבה לזכותה של חברה במועדון המעריצים שלו בשם גמה אוניל. מי שהיום היא אשתו ואם ילדיו, הכירה לו להקות מז'אנרים חדשים ואגרסיביים יותר של מוזיקה תעשייתית וגותית, שלטענתה הושפעו ישירות ממנו. ניומן כבר היה משוכנע שהקריירה שלו גמורה, אך אוניל עודדה אותו לשחרר את ההשפעות הישנות שלו ולתפוס כיוון חדש שאותו הוא משכלל באלבומיו עד היום.

"בהתחלה כמעט לא הייתי מחייך ואנשים היו בטוחים שזה חלק מהקטע שלי, מהתדמית שבחרתי. אבל האמת היא שפשוט הייתי לחוץ נורא", מספר ניומן בראיון טלפוני עמו לרגל הופעתו הראשונה בישראל, שתתקיים במסגרת סיבוב ההופעות המקדם את אלבומו החדש " Splinter (Songs From A Broken Mind)".

לא שמרת על אותה התדמית אלא ממש נהגת לשנות אותה עם כל אלבום שהוצאת. למה זה היה כל כך חשוב לך, למה ויתרת על הפרסונה של האנדרואיד המבואס?

"זה לא שלקחתי החלטה לוותר על הפרסונה הקרה שכל כך הייתה מזוהה איתי, אלא שפשוט הצגתי אותה במשך כל כך הרבה זמן על הבמה, שבשלב מסוים חוסר הביטחון שהוליד אותה נעלם ובאופן טבעי, יחד אתו גם היא נעלמה. שיניתי תדמית לעתים קרובות בחמש השנים הראשונות של הקריירה. ניסיתי להתקדם כל הזמן ולא להיתקע עם אותה פרסונה. תראה, הפכתי מפורסם באנגליה תוך זמן מאוד קצר וזה היה עבורי סוג של שוק. כל חיי השתנו. חלק מזה היה פנטסטי וחלק ממש לא, ולמען האמת ללמוד איך לחיות עם העובדה הזאת היא מה שהניע את השינויים התכופים האלה בתדמית שלי. דווקא עכשיו, באלבום החדש, אני חושב שזאת פעם ראשונה מזה הרבה מאוד שנים שעל העטיפה מופיעה תדמית מאוד מובחנת שלי, כזו שעשויה באופן מקצועי ומתוכנן מראש".

האלבום החדש, "Splinter", הוא גם הנמכר ביותר שלך מאז אלבומך השלישי, "Warriors" מ־1983 והוא זוכה ליופי של ביקורות. כיצד אתה מסביר את השינוי?

"אני חושב שמבחינת כתיבת השירים השתפרתי מאוד. הכתיבה שלי בין אמצע שנות ה־80 לתחילת ה־90 הייתה לא טובה לטעמי. בניינטיז הכתיבה שלי הפכה הרבה יותר כבדה ומעניינת והגיעה לרמה של השירים שאיתם התחלתי. מאז היא באופן הדרגתי ואטי רק משתפרת. נוסף על כך, האלבום החדש מגיע כשבע שנים אחרי הקודם והרבה דברים קרו לי בפרק הזמן הזה. המשפחה שהקמתי, המעבר לאמריקה, הדיכאון הארוך שמנע ממני כתיבה במשך ארבע שנים. אבל אחרי שטיפלתי בדיכאון וחזרתי לכתוב, הכתיבה שלי הייתה הרבה יותר טובה, היו לי הרבה יותר רעיונות חדשים ואיכות העבודה שלי השתפרה גם היא. דברים נוראים קרו בחיי הפרטיים, אבל הם היוו השראה גדולה עבורי ואני מניח שאם הייתי סופר הייתי כותב אותם לספר, אבל אני מוזיקאי וכך הם מצאו את דרכם לשירים".

אם כבר אתה מעלה את זה, למה אתה לא כותב ספר? הרי אתה ידוע כחובב ספרות מדע בדיוני.

"כך בעצם התחילה הקריירה שלי, מסיפורים קצרים שכתבתי ושהפכו לשירים שנכנסו לאלבום
' Replicas' (האלבום השני של The Tubeway Army מ־1979 – אז"א). אז בעצם המוזיקה די תפסה את המקום הזה של מה שהיה יכול להפוך לכתיבת סיפורים, אבל מעולם לא עזבתי את הכתיבה מהסוג הזה. האמת היא ששני שירים מתוך 'Splinter' הם בעצם רעיונות שלקוחים מתוך קטעים מספר שאני כותב בשנים האחרונות ("I Am Dust" ו"We're The Unforgiven" – אז"א). היום אני שואב השראה גדולה מסופר פנטזיה שקוראים לו סטיבן אריקסון. פרט לכתיבה, קשה לי להגיד מה עוד עושה את האלבום החדש לאהוב כל כך. אבל אני באמת אסיר תודה על כך. זה לא מובן מאליו שהוא מתקבל בכזה חום, ושהביקורות כאלו חיוביות אחרי קריירה ארוכה כמו שלי. פתאום אנשים מתייחסים אליי כאל אמן שהשפיע עליהם, כפורץ דרך".

מוזר לי לשמוע אותך אומר את זה, הרי אתה כבר המון שנים נתפס כפורץ דרך וכדמות אייקונית. אתה רוצה להגיד שרק לאחרונה שמת לב לכך?

"התחלתי להרגיש את זה רק בעשר השנים האחרונות. כשהצלחתי לראשונה באנגליה השירים שלי הגיעו לראשי המצעדים פעם אחר פעם וזה היה מאוד מלהיב. זה היה ז'אנר מוזיקלי חדש. אבל העיתונות הבריטית עשתה לי חיים קשים ולא העריכה כלל מוזיקה אלקטרונית. במשך הרבה שנים המדיה הייתה עוינת כלפיי בפרט וכלפי מוזיקה אלקטרונית בכלל. ולא רק היא, גם רוב הלהקות המבוססות גיטרות חשבו שמוזיקה אלקטרונית היא לא אמיתית".

השראה והעשרה

טרנט רזנור, סולן להקת ניין אינץ' ניילז, מחשיב את ניומן לאחד המשפיעים הגדולים ביותר עליו ועל להקתו. ההיכרות ביניהם החלה בסוף שנות ה־90, כשרזנור הקליט גרסת כיסוי לשיר 'Metal' של ניומן, מורו ורבו. "הפכנו לחברים, ובכל פעם שהוא היה מגיע להופעה בלונדון היינו נפגשים ועם הזמן התקרבנו. אז, ב־2009 הוא יצא עם הלהקה שלו לסיבוב הופעות שבו הוא ביצע לראשונה את הכיסוי בלייב, והזמין אותי להתארח בכמה הופעות שלו". כשניומן עבר עם משפחתו מאנגליה ללוס אנג'לס לפני שנה וחצי היה זה רזנור שקיבל את פניו בשדה התעופה ואף עזר לו בהליכים הביורוקרטיים של ההגירה. "היום אני חי חיים שגרתיים לגמרי. אני נשוי ואב לשלושה. אנחנו יוצאים כל יום, לפעמים למסעדות, לחוף הים או לקולנוע. טרנט ערך לי היכרות כאן עם החברים שלו ואפילו הילדים שלנו חברים".

בתור מי שזו תהיה הפעם הראשונה שלו בישראל, האם יש לך תוכניות פרט להופעה בבארבי?

"סיבובי הופעות לא נוצצים כפי שהם נראים. זאת עבודה קשה וכמעט אף פעם לא יוצא לי לראות ולטייל במקומות שאני מגיע אליהם בגלל לוח הזמנים הצפוף. אבל אחד הדברים שכן מדליקים אותי הוא ההזדמנות לפגוש את האנשים שאוהבים את מה שאני עושה ושתומכים בי לאורך הדרך. באנגליה לעומת זאת, אני כבר לא עושה את זה יותר. פעם היו באים אנשים לאוטובוס של הלהקה והייתי משוחח איתם שעות. כך גם הייתי נוהג לעשות בארצות הברית, עד שקרו כמה מקרים אלימים מצד שיכורים שעברו ברחוב. אני מניח שהם בכלל לא היו קשורים להופעה. זה הפחיד אותי וגרם לי להרגיש פגיע. אני לא מכיר את האזור שבו תתקיים ההופעה בתל אביב, אבל חשוב לי לפגוש כמה שיותר אנשים מהקהל בזמן שאני שם. אז אני כן מתכוון לעשות זאת, אבל אל תתפוס אותי במילה, אני לא מבטיח כלום".

אז אתה יכול לפחות להבטיח שלצד השירים החדשים תבצע גם מהלהיטים שלך מתחילת הדרך?

"את זה אני מבטיח. לשירים הישנים שלי אני נותן אדג' חדש עם הלהקה. הם תואמים קצת יותר את הצבע שתפסה היצירה שלי בשנים האחרונות ובעיבודים הנוכחיים הם נשמעים לי אפילו יותר טובים מפעם".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין טיים אאוט לקראת הופעתו של ניומן בבארבי

Uri Zer Aviv

עיתונאי, בלוגר, עורך ומגיש ברדיו הקצה ובכאן 88

1 Comment
  1. […] קטע מתוך האלבום הפוסט-אפוקליפטי החדש של גארי ניומן (ראיון שעשיתי איתו), סינגל מעולה מהשלישי שטרם יצא ל־Django Django, שיר מעיף ממש […]

אולי תגיד את זה כבר?