פרט למוזיקה מעולה, הבחורצ'יק המבריק לי וולר נוטה להפיץ בפייסבוקו גם קטעי סטאנדפ קורעים. אך כדרכה של הרשת החברתית הארורה, קטעי הוידאו שהוא בוחר לשתף נעלמים ממנה מהר מדי בשביל שבאמת אצליח לעקוב. אז ביקשתי ממנו לכתוב לאור בזויות רשימה של המצחיקנים הגדולים ביותר, עם קטעי וידאו והכל, שיהיה לנו מין סיפתח שממנו נוכל להתחיל לחקור אותם בעצמנו. הוא זרם.

המייקל ג'קסון של הסטנדאפ - אדי מרפי בימיו היפים
המייקל ג'קסון של הסטנדאפ – אדי מרפי בימיו היפים

אורי זר אביב ביקש ממני לכתוב פוסט אורח על סטנדאפ. או יותר נכון, על סטנדאפיסטים שאני אוהב, אותם אאוטסיידרים משונים שעשו הצלחה מלהיות מי שהם בלי זריקת זין על כזה גורם או אחר. כמובן שיש המון סוגים וזנים שונים של סטנדאפיסטים, וזה בלתי אפשרי באמת, לאגד את כולם תחת אותה סירה קטנה וצפופה. אבל, בדומה לכמה פוסטים שכתבתי בעבר באתר "מה וזה", אני ארחיב בטיפה על אלו שהכי קרובים ללבי, שמוציאים ממני הכי הרבה צחוקים ורגשות מבוכה בו זמנית, ואנסה להביא קטעים שלהם שממחישים היטב את ייחודם וכוחם על הבמה. אז כדי, שזה יהיה טיפה קל "לקטלג", החלטתי לחלק את זה לשני סוגים. נתחיל מהמפורסמים יותר:

1. ריצ'ארד פריור

האיש והאגדה, השחור הראשון שפתח על פערי הגזע הרחבים בארה"ב ופוצץ אותם לכל הרוחות למאדים, אחד מאנשי הבידור הכי מטורפים, חכמים, כנים וכריזמטיים שאי פעם תפסו מיקרופון. היו לו חיים מחורבנים ודפוקים במיוחד, היה ג'אנקי שהתקרב למוות כמה פעמים ספורות, היה איש בעייתי ורדוף שדים שהתפרסם מהסקנדלים שעורר בחייו הפרטיים. אבל יותר מהכל, פריור היה פשוט גאון קומי נדיר שידע במיומנות מעוררת קנאה לקחת את כל הטינופת שלכלכה וזיהמה את האספקטים היומיומיים בחייו, לשנות את צורתם ולהפוך אותם לזהב הומוריסטי בעל מימדים אדירים, ובצורה הכי מיוחדת ואמיתית שיש.

המופעים שלו Live In Concert מ-78 ו-Live On Sunset Strip מ-82, גם לאחר 30 ומשהו שנה, נשארו קלאסיקות סטנד אפ מונומנטליות ונפלאות בעלות אינספור קטעים לציטוטים ודיונים.

הנה קטע נהדר שלו, שבו הוא מדבר בשיא הרוגע והמודעות עצמית, על ההצתה העצמית שקרתה לו בזמן שהוא בישל קראק:

2. אדי מרפי

צריך להרחיב באמת? האיש שהפך לקונצזוס אמיתי בסטנדאפ, ובצדק גמור. הומופוב בעייתי זה נכון, אבל במקצוע שבו החופש ביטוי בא לפני הכל, אפשר לסלוח לו. בטח אם הוא מגובה בכריזמה בימתית שאין כמוה, יכולת לחיקויים פשוט מצויינת, בחומר לציטוטים שעד היום שומעים במעגלים חברתיים ובתיאורי סיטואציות שרק ראש קומי שרוט כמוהו היה יכול לחשוב עליהם. Delirious ו-Raw בדומה למופעים של פריור שציינתי, הם אבני דרך בסטנדאפ, וביה"ס לכל אחד שרוצה לדעת באמת את רזי המקצוע. מאז אומנם הוא די התבזה בסרטי ילדים מסוג ז', אבל בשיאו, אדי פשוט לא ראה אף אחד ממטר. ודאג לשמור על חיוך ממזרי בזמן שעשה זאת.

ICE CREAM!

3. דייב שאפל

השחור השלישי ברציפות, ובאופן די מובהק, ממשיך דרכם  האמיתי של פריור ומרפי. התוכנית מערכונים הידועה שלו לדעתי היתה מעולה, אבל מבחינת קומדיה, שאפל ממצה את עצמו בצורה כל כך הרבה יותר טובה שזה רק הוא ומיקרופון אחד בודד. בניגוד לכריס רוק, ה"מקבילה" הקומית שלו, הוא לוקח נושאי גזע,סטריאוטיפים וטאבויים חברתיים ונכנס בהם בהגשתו, אבל אף פעם לא באובר פריצ'יות מעייפת, בבנאליות מרדימה או בפאנץ' צפוי.

הוא עושה זאת תמיד במחשבה מקורית מאחורי בדיחותיו, עם תובנות נפלאות וסיפורים קורעים מצחוק שמשאירים אבק לרוק ודומיהם. בנוסף, יש לו אולי, מבין כל הסטנדאפיסטים, את הקול הכי מגניב אי פעם. המופע הכי טוב שלו לדעתי זה האחרון המוקלט שלו (לצערי), For What It's Worth מ-2004.

קטע קלאסי שלו על מקור האיידס:

4. דון ריקלס

לא יודע כמה הוא מוכר בישראל, אולי לקהל הצופים של סקורסזה שראה אותו חוטף מכות מג'ו פשי ב"קזינו", אבל בארה"ב, ריקלס הוא אחד השמות הידועים והאהובים בעולם הקומדיה. ובסטנדאפ בפרט. הבנאדם הזה הוא ה-Roaster המקורי, אותו אחד ששוכרים כדי שיעליב מפורסם כזה או אחר.צגרג ג'ירלדו הנפלא ז"ל וג'ף רוס החביב עשו מזה קריירה בעשר שנים האחרונות, אבל אף אחד לא באמת משתווה למלך המקורי, זה שעוד עשה זאת בחינניות בשנות ה-70 לכל אחד ואחד ולא חס על שום קבוצת גזע כזאת או אחרת. במיוחד על השחורים.

פוליטקלי קורקט הוא לא, וטוב שכך. הנה הוא שופך את בדיחותיו על סמי דייויס ג'וניור וחברים:

5. לואי סי.קיי

וידוי: יש לי בשנה האחרונה, אוברדוז מלואי.

הוא קומיקאי מבריק, רב תחומי, מעורר מחשבה, אמיץ ומקורי, אין בכלל שאלה של ספק. התוכנית שלו נהדרת ועדיין כיף לתפוס ראיונות איתו פה ושם. פשוט אני מרגיש ש… יש יותר מדי ממנו בזמן האחרון, ושיש איזשהי קפיצה על ה"עגלה" איתו; פתאום כולם גילו איתו בשנה וחצי האחרונות ומאז הם נשבעים שהוא האיש הכי מצחיק וחכם שדרך על כדור הארץ מאז ותמיד. ואם זאת, המופעי סטנד אפ היותר ישנים שלו, Chewed Up ו-Shameless, נשארו מצויינים והטופ של הטופ שיצא לו להוציא. יש מספר סטנדאפיסטים שאני מעדיף אישית על לואי, אבל אי אפשר להכחיש את השכל והכשרון שעומדים מאחורי הבנאדם הזה.

הקטע האהוב עליי שלו – הוא והיחסי שנאה שלו עם deers:

6. מיץ' הדברג

בחצי כוח הוא נכנס לרשימה הזאת. מבחינת ההכרה כמובן. הוא יותר מפורסם בקטע של מעמד קאלט שכזה, אבל החלטתי להוסיף אותו בכל מקרה. anyway, כמו שכתבתי בפייסבוק לא מזמן – סטנדאפיסט ה-one liner הכי טוב אי פעם, ובטח שאחד מהאנשים הכי מיוחדים ומשונים שהיו במקצוע. מוות מוקדם ועצוב אין ספק. הומור סטונרים שנועד לאנשים שאוהבים הומור שהוא טוב בלי קשר.

הנה הוא מדבר על ההבדלים הידועים לכל, בין הצפרדעים לדובים.

ומפה נעבור ל…. פחות מוכרים:

1. ביל בר

הסטנדאפיסט האהוב עליי בתבל, מבקר חברתי נוקב עם מספיק הומור עצמי מביך שמאזן את המיזנטרופיה הכללית שלו, ואחד מהאנשים הכי מוכשרים וטבעיים שקיימים, שבמשפט אחד יכולים להצחיק אותי יותר ממופע שלם של קומיקאים אחרים. מומלץ במיוחד לאוהבי ההומור העצבני והנטול עכבות, או במילים אחרות, לאנשים שאוהבים את מנת הבדיחות והתיאורים שלהם מוגשים בתוספת טוסטסטרון גבוה ולחץ דם מופרז.

ביצים של כלב!

2. פטריס אוניל

הקומיקאי המת האהוב עליי יחד עם פריור. כשאני חושב על זה, הקומיקאי האהוב עליי יחד עם פריור ובר. לא הוציא מספיק ספיישלים, קיבל הכרה מעטה רק לקראת מותו הטראגי ב-2011, אך כמעט כל קטע וקטע שבו הוא בחר לזיין את השכל על נושא כזה או אחר, הוא פנינה אמיתית. הרבה פעמים סקסיסט וגזעני, ומודע לזה, הוא הפך הכל ליותר אנושי, אמיתי, מביך, חולני, מעורר מחשבה והכי חשוב – פשוט מצחיק.

למה פוטבול כבר לא תופס אצל גברים אמריקאים כמו פעם?

3. דאג סטאנהופ

וידוי אמיתי הפעם : לא משתגע על ג'ורג' קארלין. מעריך אותו ומוקיר את חשיבותו ואת עבודותיו אבל לא נופל ממנו כמו רוב מעריצי הסטנדאפ. את ביל היקס אני בכלל לא סובל. עם כל הכבוד לייצוג תרבות הנגד וההשתלחות שלו במדיה ובממשלה, הוא אף פעם לא הצחיק אותי באמת כמעט ורק עשה עליי רושם של מתנשא די מעצבן, אם אפשר להגיד את האמת. דאג סטאנהופ? יש באמתחתו לא פחות social commentary משני אלו, רק שאליי הוא הרבה יותר מדבר, והרבה יותר מצחיק לדעתי. בטח שיותר מהיקס.

גאון, ניהליסט, מיזנטרופ חסר תקווה לפעמים, שוחט כל עגל קדוש שנקלה בדרכו, הוא באמת המייצג האולטמיבי של עולם הקומדיה השולי, ועל הדרך הוא גם אחד מהדוברים הציבוריים האמיצים והמחכימים שיצא לי לראות. וגם אחד החולי נפש.

קטע גאוני שלו על כל השוטרים ו"הרעלת" אמריקה על הצבא והחיילים שלה (תופס גם על ישראל לדעתי):

4. דייב אטל

השיכור החביב עליי, עשה אומנות מהומור נונסנס ובדיחות shock value, בניגוד להרבה שמנסים אבל לא מצליחים באמת להעלות מעל הממוצע בקטעים האלו. כמו שחברו הטוב דאג סטאנהופ אמר, יש לו בכל בדיחה עוד שלושה בדיחות שמסתתרות. אמן הניסוי וההטעיה, והפאנצ'ים המזעזעים-אך-קורעים. יוטיוב באופן חוטא למדי, לא בעלת מספיק קטעים שלו. אז שמתי את הכי מוכר, ואחד שאיזה סטנדאפיסט ישראלי עצלן וחסר רעיונות גנב בלי בושה לאקט שלו. בלי לציין שמות.

5. פול מוני

חברו מן הימים של פריור, אחד שכתב לו הרבה בדיחות, הספיק להתארח בתוכנית של דייב שאפל בפינה משלו, והפחיד/עצבן כל לבן כזה או אחר באמריקה. וכן הוא די גזען. הוא לא מסתיר את זה. והוא יכול לפעמים לשעמם ולעצבן מהר מאוד. אבל שהוא טוב, הוא פשוט אדיר. ההגשה שלו ביי פאר היא בין המדויקות והמושלמות שיצא לי לשמוע מקומיקאי כזה או אחר, והאבחנות שלו על יחסי לבנים-שחורים בתעשייה, אם כמה שזה פרובוקטיבי, נוגעות בהרבה אמת קרקע סולידית בלא מעט מהמקרים. האלבום קומדיה שלו מ-92, Race, הוא דוגמה נפלאה לסטנדאפ שוליים קשה, ברוטאלי ונותן בראש.

הקטע האהוב עליי אבל, זה ה-bit שבו הוא קורע למלכת אנגליה (המיותרת) חור חדש.

6. דילן מורן

ונמשיך בקו הסוציומטי והמיואש, הפעם עם הסטנדאפסיט הבריטי היחידי ברשימה. מודה – יש לי חור גדול בכל מה שנוגע לסטנדאפ מהממלכה המאוחדת, שאני יודע שהיא פורה ומגוונת מאוד. דילן מורן הוא שם מוכר באירלנד והמדינות השכנות, ואפילו קצת מחוץ לתחום הזה. אבל לדעתי, ביחס לכשרונו ואיכותו, הוא עדיין לא מוכר מספיק. ראיתי רק מופע אחד שלו, Monster מ-2004, ואם כמה שדילן עלה שיכור, עייף, מתוסכל וחסר חשק לבמה, ככה הסיפורים, האנקדוטות, והשקפותיו השונות נהייו יותר ויותר פוגעים, מעניינים וכמובן מצחיקים מאוד מאוד.

גברים הם הרומנטיקנים האמיתיים, לפי הקטע הקצרצר והמעולה הזה.

מכירים קטעי סטנדאפ מעולים? תנו לינק מיוטיוב למטה בתגובות!