daniel-johnstonפעם אני למעלה, פעם למטה, פעם רזה ופעם שמן בטירוף. תמיד בטירוף. "מה, הוא לא מת?", שאל אותי חבר על דניאל ג'ונסטון. עניתי לו שאיכשהו לא, עם כמויות האסיד שהאיש אכל בתוספת הפרעה דו-קוטבית ותיבול של סכיזופרניה, קשה להאמין שהוא חי ועדיין מופיע. אני מודה, יש לי חולשה לאמנים שלא מסוגלים להתנתק מהילד שבהם (ע"ע סיד בארט). ג'ונסטון לא מסוגל ולא מעוניין להתנתק מעצמו, מה שמביא אותו ליצור שירים שהטוהר האפל והכנות שבהם יכולים להפיל מטוס לים. לכן לא מפליא ששניים משיריו נבחרו לפסקול הסרט המזעזע והמעולה "Kids".

יכול להיות שטעותו של החבר, שחשב שג'ונסטון כבר מת, מקורה בשמו המתעתע של אלבום המחווה מ-2004, The Late Great Daniel Johnston: Discovered Covered. אם אתם לא מכירים את גוף היצירה של האאוטסיידר הנהדר הזה, כדאי להתחיל באלבום הזה. הדיסק הראשון בו כולל גרסאות כיסוי לשירים שלו שמבצעים, בין היתר, בק, "הפליימינג ליפס", "מרקורי רב", טום ווייטס וספרקלהורס (ז"ל). הדיסק השני מכיל את אותם השירים בגרסאות המקוריות. הוא עדיין מוציא אלבומים, האחרון "Space Ducks" יצא השנה.

ג'ונסטון, בן 51 נכון לזמן כתיבת פוסט זה, היה נערץ גם על אחד, קורט קוביין שמו, שקיבל את האלבום שלו, "Hi, How Are You", מעיתונאי. מאז הלך והצטלם לכל מגזין אפשרי עם הטי-שירט שעליה דמות הצפרדע האינפנטילית של ג'ונסטון. בכך עזר קוביין להכיר אותו לעולם. ג'ונסטון, לעומת זאת, לא ידע מי זה קוביין. גם לא ממש היה אכפת לו.

אותה צפרדע, ג'רמיה שמה, אף זכתה באחרונה לאפליקציה לאייפון – משחק סטייל Frogger הישן, זה עם הצפרדע שצריכה לעבור את הכביש ואת הנהר, רק עם ג'רמיה וארט שכולו ג'ונסטוני.

אשמח/אצהל אם ג'ונסטון יגיע להופעה בישראל, אבל עד שזה (אולי) יקרה הרי לכם הסרט הדוקומנטרי, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס 2005, "The Devil and Daniel Johnston".

כתבה של דנה קסלר ב"הארץ" על האינפנטיל הגאון