בין מוסיקת דאנס לרמב"ם: יהודים בקטע אחר

"גם אם אתה אתאיסט, אין שום מניעה שתבוא ותפיק מהערב הזה ידע והנאה", אומר ליאור זלמנסון, עורך האירוע "יהודים בקטע אחר" שיתקיים ביום חמישי הקרוב באוזןבר בתל אביב. יהיו בו הרצאות קצרות ויוצאות דופן. בין השאר ערן סבאג ידבר על בלוז ומיסטיקה יהודית, ותומר פרסיקו על חשיבות המשחק המקדים בקבלה. כמו כן, ישולבו הופעות מוסיקה של הצמד "הטעכניקאליטיז" (שירה ז' כרמל ואלון דיאמנט), סולן להקת "פיסוק רחב" ג'רמי פוגל ואסף תלמודי בסולו אקורדיון. עודד כרמלי ואחרים יקראו שירה ונעם פרתום תבצע "ספוקן וורד" לחג החנוכה. בנוסף, יוקרנו סרטי פרינג' בנושא פנטסיה ואימה יהודיים, אמנות וידיאו ופרפורמנס. את הלילה תנעל מסיבת אלקטרו-סווינג-יידיש עם די-ג'יי גל כדן.

זלמנסון, בן 29, הוא דוקטורנט בפקולטה למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. הוא אמנם גדל בבית חילוני, אבל "מאז רצח רבין הצטרפתי לתנועה מעורבת של חילונים ודתיים ועסוק בהתחדשות יהודית. החילוני התל-אביבי המצוי נוטה בדרך כלל להתרחק מיהדות, מסיבות שהן בדרך כלל פוליטיות, כמו כפייה דתית, כמו מיהם שמייצגים את היהדות ומפגינים אותה. זה כישלון תרבותי. הרי זה ייחוד שעלינו לחגוג ולא להסתיר אותו. אנחנו מאבדים מטען תרבותי הגותי. אני לא אומר שיהדות היא המפתח לכל, אבל בהחלט עוד נדבך שההתעלמות ממנו לא מסייעת לפתור שאלות של מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה".

עם זאת, האירוע לא יעסוק ביהדות באופן כללי, אלא בביזאר ובאקסצנטרי. "אנחנו רוצים לשבור דעות קדומות על מה זה אומר יהדות", מסביר זלמנסון. "יהדות היא מושג שנשטף בישראל על ידי תרבות של חוזרים בתשובה, של מתחזקים, של ניו אייג'. אתה אומר למישהו תרבות יהודית והוא יגיד לך אהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי. זאת תרבות כזאת של לשיר על חיפוש האלוהים ועל תחושה רוחנית. אבל יהדות לא חייבת להתעסק בנשגב, אלא גם ביום-יומי, המוזר והקיצוני".

"קרן הבוגרים של עמיתי ברונפמן" היא בין נותני החסות לאירוע. "הקרן מקדמת חשיבה, שהיא די אמריקאית ביחסה ליהדות", אומר זלמנסון, "היא מקבלת את השונה, את כל הזרמים". הוא מסכים כי התפישה שמציגה הקרן תואמת מציאות שבה היהדות היא דת ולא לאום, ובמציאות שבה היהודים הם גרים שאינם בעמדה אוטונומית, "אבל מבחינה רחבה יותר, מדובר בערכי ליברליזם שמוטמעים עמוק בתוך הדתיים. לא החרדים אבל בהחלט האורתודוקסים".

הרהורי כפירה

כשהיה בן 18 הצטרף זלמנסון לקהילת הצעירים של התנועה הרפורמית, שעמה יזם את האירוע. אף שזהו "אירוע רב זרמי ועם ייצוג של דמויות מכל המינים והגוונים" חשוב לו לציין ש"היוזמה באה מהקהילה הזאת". הוא ביקש ממשתתפי האירוע לדבר על נושאים שגם בבתי מדרש ליברליים לא יסתכלו עליהם בעין יפה. זהו גם הקו שהנחה אותו בבחירת המוסיקאים. "הם יוצאים נגד המיינסטרים-יהדות, יהדות הגלגלצ. יש בהם הרהורי כפירה חזקים. ג'רמי פוגל, לדוגמה, הוא ידען ואדם חוקר שמעמיק מאוד ביהדות, אך בה בעת שר שירים על ישו ועל פתיחות מינית ועושה השוואות שנראות על פניו כחילול הקודש".

זלמנסון לא מאמין ביהדות אחת, "אלא ביהדויות". היום, הוא אומר, בעזרת הכלים שברשותנו, האינטרנט, "היכולת שלנו להגיע לכל מיני תנועות אזוטריות כאלה ואחרות, אנחנו נחשפים למסורות ומנהגים שלא זכו לחשיפה, להגות שונה".

אז זה יהיה אירוע של היפסטרים חילונים תל-אביבים?

"ממש לא. אני יודע שיגיעו לשם בוגרי מכינות קדם צבאיות, חוזרים בשאלה, רפורמים, קונסרבטיבים, יהודים מאמינים שלא משויכים לזרם מוגדר ואחרים".

היו זמרים או מרצים שסירבו להשתתף בערב מסיבות אידיאולוגיות או של צניעות?

"כן. היו מרצים שחשבו שהאירוע לא מכבד. זאת טענה שחשוב לי להתמודד אתה. אדם שבא להרצות, ולא משנה עד כמה אזוטרי הנושא, הולך להרצות ברצינות. זה לא סטנד-אפ. זה לא פחות מכובד מדרשה בבית כנסת, רק שהנושאים עלולים להיות שונים ומביכים. עם זאת, היו מרצים, שביקשו לא לציין את שמם, שהרגישו שבסך הכל הם מתבקשים לבוא למועדון, היכן שיש אנשים קצת שיכורים. מרצה ליהדות לא תמיד רוצה להרגיש כמו רוק סטאר".

בערב יהיה ייצוג ליידיש. אבל מה עם לדינו?

"לא מצאתי. מצד אחר אני חושב שהצד המזרחי והצפון אפריקאי מקבל המון ביטוי, בפסטיבלי פיוט לדוגמה. חזנות ספרדית זוכה לחשיפה בשנים האחרונות וזה נהדר בעיני. היידיש לעומת זאת נשחק עם השנים ונעשה לתמוה ומוזר וזה מה שמתאים לנו". בברוקלין בניו יורק מתקיימים "ערבי צ'ולנט" ובהם דיונים והופעות, שאליהם באים יהודים, בעיקר דתיים שנפלטו ממסגרות, עישנו ג'וינט במקום הלא נכון או החליטו לשאול שאלות אסורות בקול רם.

האם יש מקבילות ל"יהודים בקטע אחר" בערים נוספות בעולם, פרט לניו יורק?

"כן. גם ברלין היא מוקד שאליו נוהרים ישראלים רבים, ובהם לא מעט אמנים שמכניסים זהות יהודית לעבודות שלהם ואתה רואה שם זירה יהודית מגניבה יותר מבארץ. גם בארץ יש התעוררות תרבותית, בעיקר בירושלים, היכן שיש הרבה אנגלוסקסים. אנשים אומרים שתל אביב היא עיר בלי דתיות, בלי רוח. אני חושב שזאת הכללה גורפת ושקרית ולכן היה לי חשוב לקיים את האירוע דווקא בה".

תומר פרסיקו הוא חוקר רוחניות עכשווית באוניברסיטת תל אביב, כותב את הבלוג "לולאת האל" העוסק בענייני דת ורוחניות ועורך את כתב העת "רוח הארץ". "הזיווג הוא המטאפורה המרכזית שמקובלים משתמשים בה כדי לתאר את מה שקורה בגוף או בחלקיו השונים של אלוהים", מסביר פרסיקו, "זה מה שקורה למעלה. אלוהים כבר פה, אנחנו צריכים בת זוג כדי שתשלים אותנו להיות אלוהיים". מבחינה נוספת, מסביר פרסיקו, הקבלה אומרת שמה שאנחנו עושים למטה גורם למה שלמעלה להגיב בהתאם. "זה בעצם העקרונות הבסיסיים של הקבלה, שכשעושים מצוות אנו משפיעים על המכניקה האלוהית".

האם ההתגלמות האלוהית שבזיווג תקפה גם לסקס סתמי?

"המקובלים לא עסקו בשאלות האלה. האהבות והתסכולים הקטנים שלנו לא ממש עניינו אותם. העניין היה יותר האקט הפיסי והפריון או חוסר הפריון שהוא הביא. לא בסטוצים. פשוט כי אז היה מקובל אשה אחת לכל החיים, ובדרך כלל זאת היתה היחידה שאתה שכבו כל החיים ולאו דווקא היו מאוהבים בה".

הקבלה הלוריאנית שפיתח רבי יצחק לוריא במאה ה-16 השפיעה על העולם היהודי ויש שמחלקים את תורת הקבלה לשניים – לפניו ואחריו. "בקבלה שלו, המכונה קבלת האר"י, ישנה התייחסות ל"מיין נוקבין", אומר פרסיקו.

בזיווג הגבר תופס את תפקיד האלוהים המשפיע, מלשון נותן שפע ואילו האשה – תפקידה הוא העולם שקולט את השפע הזה. "אבל כולנו יודעים טוב מאוד שכדי האשה תקלוט, היא צריכה להיות מוכנה לזה, צריכים להיות שם מיים נוקבין". המקובלים לא מדברים על מה אתה עושה עם אשתך, אלא על העולמות העליונים. אבל השיקוף של אותם עולמות נמצאים ב(עולמות) תחתונים. "החשיבות של האקט היא שהוא מאפשר לאלוהים לתת לך מעצמו. אתה צריך רק קצת להיות מוכן, ממש כמו מדיטציה, או כמו ברכה לפני האוכל שבאמצעותה מנכיחים את האלוהות".

אודליה ברקין היא עיתונאית ביום, אבל "בלילות אני קוטלת ערפדים". ברקין, בעלת תואר שני בתקשורת, חוקרת את נושא הערפדים. התזה שלה עסקה בייצוגם בסדרות טלוויזיה. "יש לתרבות שלנו פטיש למיתוס הערפדים וברור שהכל קשור בסקס", היא אומרת. "הרי, נשיכה יש בה אקט מיני, גם חדירה, גם החלפת נוזלים. תמיד בכל הסרטים היא נראית כמו רגע של עונג עילאי, אורגזמי". לדבריה, מיתוס הערפדים השתנה מאוד בשנים האחרונות. כיום הוא נתפש כסמל סקס, והערפד נהפך מאוד דומה לנו, "למיעוט עם נוכחות שהולך בינינו, כמו יהודים, כמו הומוסקסואלים".

ברקין מסבירה שהערפד הראשון היה בכלל ערפדית ושמה לילית. לילית היתה, על פי המדרש, אחת משתי בנות זוגו של אדם והפחות ידועה מחוה. ברקין מספרת שלילית, שנוצרה שווה לאדם, ולא מצלעו כמו חוה, ביקשה להיות מעליו במשגל. אדם התרעם על כך והיא מצידה קיללה אותו, קראה בשם המפורש של האל וברחה מגן עדן. במצולות היא נישאה לסמאל, מלך השדים. "בנוסף, מדרשים רבים רואים בעשו, אח יעקב – ערפד".

ג'רמי פוגל ינגן באירוע סולו הרמוניום ויוקלילי. אולי הוא גם יבצע את שיר הדאנס "רמב"ם" של "מטטרון", הצמד שלו ושל יובב ארזי. לאחרונה הוציא פוגל את השיר "אני היודונאצי" עם להקתו "פיסוק רחב" ובו הוא נכנס לנעליו של "הדתי שזקוק לאל המצדיק ומעודד לאומנות עיוורת, אכזריות ותפישת העצמי כאדם עליון". חשוב לו, לדבריו, להשתתף באירוע כדי להראות שהיהדות אינה תקועה "בימי הטליבאן". פוגל, על אף שעשוי להיתפס ככזה, רחוק מלהיות אתאיסט.

בשולי ההיסטוריה

"הטעכניקאליטיז" של שירה ז' כרמל ואלון דיאמנט הוא פרויקט שמורכב משירים ביידיש שכתבו משוררים שחיו או שחלמו על החיים בבירוביג'אן, "האדמה היהודית" הסובייטית במזרח רוסיה, שתיכנן סטאלין לאוטונומיה יהודית. השירים, משנות ה-30 וה-40, עובדו על ידי הצמד, שהוא גם זוג בחיים. "הטעכניקאליטיז" מנסים לגשר על פערים ולמתוח קו בין המציאות הישראלית הקיימת לזאת שיכולה היתה להיות בבירוביג'אן.

"זה מין משהו ביזארי בשולי ההיסטוריה היהודית", אומרת כרמל. הפרויקט נולד בתערוכה "לאן" שהוצגה השנה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. שם הוצגה עבודת וידיאו שהתחקתה אחרי "עוד מישהו שניסה להמציא מדינה ליהודים, אבל ממש לא הלך לו", אומרת כרמל. "שרתי את ההימנון של המדינה הדמיונית שלו".

"אזכורים מפורשים של קניבליזם אין, אבל העיסוק בקניבליזם בהלכה קיים באופן די רחב. זאת סוגיה הלכתית סבוכה", אומר הרב מרדכי מאיר. ההלכה עוסקת בשאלה איך אדם מגיע למצב של מאכל בשר אדם וכשהוא מגיע אליו, מה מותר ומה אסור, מתי והאם יש תחליפים. "אדם מגיע לאי בודד. או קי, מה הוא עושה. אדם בסירה בלב ים. חייבים לשרוד אבל השאלה היא איך".

האם יש בהלכה הבחנה בין בשר יהודי לבשר גוי? האם עלי לטרוף את הגוי אם זה מצב של רק אני ועוד יהודי ולא יהודי?

"ממש לא. אין שום הבחנה כזאת. בן אדם זה בן אדם. בהלכה היהודית גם אין הבחנה בין קבר של יהודי לקבר של גוי. ההלכה אוסרת לגעת בקברים. חרדים יוצאים להפגנות ענק גם על חילול קברים של עובדי אלילים".

"לערב הזה אין אג'נדה מסוימת", הוא אומר. "אנחנו לא הולכים להגיש איזושהי תערובת אקלקטית של דעות דתיות כדרך לנהל את המדינה, אלא לחשוף אנשים לאלטרנטיביות שביהדות. אנשים כל כך בורים. אני מוכן להתערב שהידע הכללי של אנשים על דתות אחרות רחב בהרבה מזה שיש להם על הדת היהודית. ואני אומר בואו תשמעו, ולא רק על סוגיות ביזאריות כמו בערב הזה, אלא בכלל. לא אומר תתחזק, לא אומר קיום מצוות, רק תשמע. אנשים בתל אביב לא מוכנים להיות פתוחים לשום דבר שקשור לדת".

גל כדן ("בלקדן") הוא ממפיצי המוסיקה הבלקנית הפעילים בארץ. לצד אופיר טובול (מהבלוג "קפה גיברלטר") הוא מריץ את ליין המסיבות "לסה פסה" שמחבר מוסיקה לא מערבית בדגש על מוסיקת מהגרים ואת "סווינגוטופיה" שמחבר סווינג ואלקטרו. מה לסווינג אמריקאי שחור, ליידיש ולכלייזמרים? "החיבור נוצר קרוב להולדת הסווינג בהארלם בשנות ה-20", אומר כדן. "כמו בכל מקום שבו יש מיעוטים, יש גם ערבובים. היו הרבה מוסיקאים יהודים שהתרועעו עם מוסיקאים שחורים ולא מעט שחורים שיצרו ג'ז והקליטו קטעים ביידיש".

לאחד המייצגים הגדולים של הסווינג הישן, קאב קאלוויי, יש שיר שקוראים לו 'Da Zay Utt', כלומר That's the Way. זה שיר שהתגלגל מהתרבות היהודית לתוך הסווינג והג'ז. "חלק מהשירים האלה נהפכו לסטנדרטים בג'ז", אומר כדן, "לדוגמה 'Du Shein Bei Mir Bist' – שיר אהבה ביידיש של אשה לגבר, או 'מיי יידישע מאמא' שביצעו בין השאר פרנק סינטרה ודודו פישר".

הוא מתקלט בעיקר מוסיקה חדשה כי "קשה לאנשים בני פחות מ-60 לרקוד לצלילי סווינג עתיקים מאוד, האוזן לא מורגלת אליהם. מה שבאמת מדליק אותי זה מה שקורה היום, למשל הראפר היהודי הקנדי Socalled שעושה היפ הופ יידי. מכיר את זה שראפרים מביאים לפזמון איזו זמרת אר-אנ'-בי? אז הוא מביא סבא בן 80. זאת אמירה".

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"