Why
Why

נדמה שמשהו מיוחד קורה בין הקהל הישראלי ללהקת “Why?” האמריקאית. “גם אני מרגיש ככה”, מסכים יוני וולף, מנהיג הלהקה שתחזור לישראל זו הפעם השלישית בתוך ארבע שנים, ותופיע ב 6 בדצמבר במועדון בארבי בתל אביב. “אנחנו מרגישים קירבה אמיתית לחבר’ה בישראל, כמו משפחה”. את המלה “משפחה” אומר וולף, שגדל בבית יהודי-משיחי, בעברית.

ההופעה הקרובה של להקת ההיפ הופ והפולק האלטרנטיבי שבהנהגתו תחתום את סיבוב ההופעות האירופי שלה, שמלווה את יציאת אלבומה הרביעי, “Mumps. ETC” שיצא באוקטובר. אחרי יצירת המופת “Alopecia” והאלבום שובר הלב שעקב אחריו, “Snow Eskimo”, שפנה לכיוון הרבה יותר פולקי, אומר וולף על האלבום החדש כי הוא מבחינתו חזרה לאסתטיקה קרובה יותר להיפ הופ.

וולף הוא ראפר לבנבן שצמח מתוך עולם של היפ-הופ אבסטרקטי וביטים מוקדמים. אשר להשוואה בינו כראפר לוודי אלן כשחקן, שנובעת בעיקר מהתחכום בכתיבה ומההופעה החיצונית של השניים, וולף לא בטוח אם להתייחס כמחמאה. על אף היותו מעריץ של אלן, הוא אומר שזה “נשמע מצד אחד מחמיא ומצד אחר קצת אנטישמי”. חברי ההרכב שיגיעו לארץ נוסף ליוני וולף, הם אחיו ג’סייה וולף (תופים, ויבראפון) ודאג מקדרמיד (גיטרה); אליהם יתוספו מתופף נוסף ¬ בן סלואן שינגן על תופים ומרימבה, שרה ג’ין וינטרס (גיטרה, קלידים) והבסיסטית ליז וולף (אשתו של ג’סייה).

ב־1998 הקים את חברת התקליטים “Anticon” בקליפורניה, שהתמקדה בהיפ הופ לא מסחרי שנוטה לאוונגארד. המוסיקה שהוא יוצר היום עם “Why?” שונה כמעט ללא היכר ממה שיצר בתקופה המוקדמת שלו עם ההרכב “cLouddead” שבו היו חברים גם שותפיו המוסיקאים “One Dose” ו”Odd Nosdam”. המוסיקה אז היתה ברובה אלקטרונית, עם ביטים אפלים ועם המון מלמולים מעורפלים. ההופעה הראשונה של וולף בישראל היתה עם “cLouddead” ב 2004 במסיבה של מועדון “הדינמו דבש” שבה תיקלט גם ה”מאד פרופסור”.

אמנם, וולף השתתף בפרויקטי-צד רבים ובמספר הרכבים נוספים, אך באף אחד מהם הכתיבה וההגשה הייחודית שלו עדיין לא תפסה מקום דומיננטי כמו בלהקת “Why?” שאותה הקים אחרי שלהקתו הקודמת, “קלאודד”, הפסיקה את פעילותה. מלים תופסות תפקיד מרכזי מאוד במוסיקה של וולף. סקס רנדומלי, אוננות כפייתית והשלמה עם הגוף מול המראה הם רק חלק מהווידויים האישיים ששיריו כוללים.

גם תופעות גופניות מביכות לא נעדרות ואף זוכות לייצוג מכובד; אלבומה השני של הלהקה “Alopecia” המופתי מ 2008 קרוי על שם תופעת התקרחות, ואילו האלבום החדש, הרביעי, קרוי על שם מחלת החזרת, שתקפה את וולף בשנה שעברה. האם הוא לא נבוך לעתים לשיר באופן כה ציורי על אודות סיטואציות כה אינטימיות ולעתים אף אומללות? “בדרך כלל אני לא חושב פעמיים לפני” אומר וולף, “אבל אני כן נתקף לפעמים במין הרגשה מוזרה של ‘אלוהים, מה לעזאזל אני אומר כאן, אלו אנשים זרים'”.

בהופעה הראשונה של הלהקה בישראל, ב 2009, לבש וולף טי-שירט לבנה שקיבל ממעריץ ועליה הכיתוב “Avram” בטוש שחור (מתברר שזהו שמו האמצעי). ואילו בהופעה השנייה כאן זכה וולף לשמוע את כל הקהל בבארבי שר לו בקולי קולות “היום יום הולדת”. בימים אלה, אחרי כל הופעה בסיבוב הנוכחי, הוא וחברי הלהקה מצטלמים עם הקהל ומעלים לאינטרנט את התמונה בתוספת מלות פרידה ותודה לעיר שעזבו. “קישוריות? אגו? שושלת? אלה שלוש סיבות טובות לרצות להשמיע את קולי”, מודה וולף ומציין שהוא עושה שימוש נרחב במדיה דיגיטלית, “אני מנסה לענות להודעות ישירות ממעריצים ככל שניתן”. ניכר כי הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל המסור חשוב לו מאוד.

באלבום החדש ישנו שיר ששמו “Kevin’s Cancer”. קווין היה אחד ממעריצי הלהקה שיצר עם וולף קשר ישיר. “הוא מת מסרטן אתמול”, אומר וולף ובקולו עצב. “במשך כמה שנים ניהלנו דו-שיח אינטנסיבי ברשת. הוא היה איש מגניב”.

בניגוד לשלושת קודמיו שזכו לחיבוק המבקרים, האלבום “Mumps, ETC” זוכה בינתיים לביקורות מעורבות. “בתור מוסיקאי, אני צריך לדעת לקחת גם את הביקורות הפחות טובות בפרופורציה, לא לתת להן לרסק לי את האגו. אתה יודע, “haters gonna hate”. זהו האלבום הראשון שבו וולף אינו מתופף על קסילופון ביד אחת תוך כדי שהיד השנייה מחזיקה את המיקרופון. כאן הוא אך ורק הסולן, “כדי להתרכז יותר בשירה”, הוא מסביר את הבחירה. “השוני הגדול באלבום החדש, לטעמי, הוא הכתיבה”, הוא אומר. “היא נעשתה מדויקת ומחורזת יותר”.

הוא מספר שששירים רבים שלו נכתבו בהשראת סרטים. “”Paper Hearts” לדוגמה, נכתב אחרי צפייה בסרטים ‘קן הקוקייה’ ו’אמדאוס'”. עם זאת, הכתיבה שלך בדרך כלל לא מספרת סיפור ברור, אלא מעבירה תחושות, תמונות קצרות ולעיתים מטרידות במטאפורות מפותלות.

“כן, אבל לא הייתי אומר שהכתיבה שלי היא אבסטרקטית, אולי סוריאליסטית לעתים, אך לא מופשטת. אני תמיד משתדל לשמור על חוט מקשר ויזואלי, כך שאם אתה מאזין בתשומת לב ניתן תמיד להבין את השירים ברמה הזאת”.

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון “הארץ”