fbpx
חיפוש

הצהרת נאמנות: ג'רמי פוגל מפיסוק רחב על נאציפיקציה בישראל

ג'רמי פוגל. צילום: עדי גל
ג'רמי פוגל. צילום: עדי גל

לפני כשלוש שנים, באחת מהופעותיו במוזיאון גוגנהיים בניו יורק וללא תכנון מוקדם, הקריא ג'רמי פוגל את "שיר השירים". בקהל ישבו בין השאר לורי אנדרסון ולו ריד. האחרון ניגש לפוגל בתום ההופעה ואמר "היה טוב" בקור הרוח האופייני לו.

פוגל, בן 30, מלצר ממוצא בלגי שעובד בבית קפה בתל אביב ומשלים הכנסה במאפייה בבני ברק, הוא דמות מוכרת בחוג האוונגרד המצומצם של הרוק התל-אביבי. הוא הסולן האקסצנטרי והפרובוקטיבי בלשון המעטה של להקת "פיסוק רחב". הלהקה הוציאה ב-2009 את אלבום הבכורה "ארץ הקודש", בחברת התקליטים הניו-יורקית צדיק. בעליה של החברה, הסקסופוניסט הנחשב ג'ון זורן שבעצמו מתארח ב"ארץ הקודש", הופיע כאן לפני כשנתיים כמה פעמים. באחת מאותן הופעות התארח פוגל לצד מייק פאטון, סולנה לשעבר של "פיית נו מור".

ב"פיסוק רחב" מגלם פוגל את תפקיד המאהב של ישו, שמנהל עמו מערכת יחסים של קדושה אירוטית, אם להשתמש במלותיו. הערב תופיע הלהקה בלבונטין 7 בתל אביב. לא לילדים.

הוא אמנם קצת זרוק במראה שלו, אבל אין זה יוצא דופן במקומות שהוא מסתובב בהם. המלים שיוצאות מפיו יכולות, ולפעמים אף מכוונות, להרגיז.

במידה רבה אימץ לעצמו פוגל את שיטתו של פרידריך ניטשה. האחרון, בניגוד לפילוסופים רבים, בחר שלא להסביר את עצמו באופן קוהרנטי ומובנה, אלא לכתוב דברי חוכמה פיוטיים. הליך הסקת המסקנות שלו לא הסתמך רק על לוגיקה ורציונל. "ניטשה מעולם לא סמך על אנשים שיטתיים", אומר פוגל, "הוא חשב שיש בהם חוסר כנות".

פוגל, שמצטייר כאדם שרודף אחר טלטלות רגשיות, ניחן בחשיבה עמוקה. לפני כחודש הרצה במקום עבודתו בקפה נח על ניטשה. בית הקפה היה הומה אדם. הקהל הבוהמייני שהיה מורכב בעיקר מאקדמאים ואמנים, גמע בשקיקה את מלותיו של המלצר. שכן, פוגל הוא לא רק זמר רוק עם פה מטונף ומבטא צרפתי קינקי. הוא השלים תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג' ובימים אלה שוקד באוניברסיטת תל אביב על דוקטורט שבו הוא חוקר את מושג החילוניות.

סיכה בצורת גולגולת

בראיון עמו נדמה כי הוא אינו רוצה לדבר על המוסיקה שלו, גם לא על הרכב נוסף שלו, "פוגל והשריפס", שהוציא בקיץ האחרון אלבום בכורה. נראה כי הוא בוער מבפנים כמו נביא זעם בשליחות משיחית. על רקע גל החקיקה האנטי-דמוקרטית, הוא מרגיש שהחברה הישראלית נמצאת על הכביש המהיר בדרך לאיבוד צלם אנוש.

אל המסקנה כי החברה הישראלית מצויה בתהליך שהוא מכנה "נאציפיקציה" הגיע לאחרונה בעקבות מפגשים עם גרמנים קשישים שהיו חברים במפלגה הנאצית. הוא אפילו טיפל בהם, החליף להם חיתולים ועשה מעל ומעבר לדרישות התפקיד. זה היה לפני כשנה, זמן קצר אחרי שנחת בברלין. הוא נסע לשם כדי להתהולל עם חברים ולעבוד על המוסיקה שלו עם שותפו ל"פוגל והשריפס", הגיטריסט ארז פרנק (שגם חבר ב"פיסוק רחב").

"די מהר פוטרתי מעבודתי כמדריך סיורי פאבים ליליים", הוא מספר על התקופה האפלה. "העבודה היחידה שמצאתי היתה להיות מין שומר בדיור מוגן של זקנים. בקושי ידעתי גרמנית וכל עבודתי היתה לבדוק אחת לשעה שהם לא מכחילים".

אבל אתה עיוור צבעים.
"כן, לא עשיתי שם הרבה. בעיקר הייתי בא לשם ואוכל לזקנים את כל השוקולדים, אבל עם חלקם היו לי ממש שיחות. זקן אחד פעם לבש את המעיל שלי בטענה ש'זה בסדר, שאנחנו באותו צד'. נראה לי שהוא דיבר מתוך פלאשבק של קרב ממלחמת העולם השנייה".

איך היו היחסים ביניכם?
"אתה רואה מול עיניך סבא טוב, חבר ואיש שכיף לדבר אתו. אבל היה רגע שחשבתי להצמיד לו כרית לראש".

אלא שלא היה לו אפילו נעים לגנוב לאותו אדם את הסוללות מהטרנזיסטור שהיה הדבר היחיד שנותר בחייו.

הוא טיפל גם באלמנתו של קצין אס-אס. הדבר נודע לו רק אחרי שראה תצלום של בעלה מעל למיטתה, חובש כובע ועליו סיכה בצורת גולגולת. "שאלתי אותה בכעס מי זה והיא, אולי מתוך סניליות, התחילה לנשק לי את הידיים ולהגיד כמה שהן יפות. זה היה רגע מאוד מבלבל". כשדיפדף באלבומי התמונות שלה הופתע לגלות אילו חיים רגילים היו לה ולבעלה. "מסעות להודו ולספרד, חיוכים. בני אדם", הוא אומר.

לכן אחרי שחזר לארץ נתקף בפחד עמוק. "עכשיו הרעיון של נאציפיקציה מתבהר לי. חברה יכולה לאבד צלם אנוש, הרכבת יכולה לרדת מהפסים גם כאן", הוא אומר וכדי לחזק את טענתו ממליץ להאזין לשיר החדש של אריאל זילבר, "כהנא צדק". לפי מלות השיר, ישנו מקום רק לעם אחד בין הירדן לים, אבל האם אפשר לקבוע כי יש "נאציפיקציה של חברה" בשל כמה חוקים אנטי דמוקרטיים ולהיט של איש כמו זילבר? "גם הנאצים הראשונים לא דיברו על השמדה, אלא על גירוש היהודים", מסביר פוגל, "אבל ברגע שהתאפשר להם, הם השתדרגו להשמדה. אני מדבר על מחלה. החוקים האלה הם סימפטום והשיר ‘כהנא צדק' הוא סימפטום נוסף, אפילו סוג של רגע ריפנשטאל: אמנותית, שיר נפלא, אבל מוסרית רקוב מהיסוד".

הוא מודה כי יש לו אובססיית שואה. הדבר בא לידי ביטוי באלבום של "פוגל והשריפס". הבחירה בדימוי של שריפים היא מעין הומור שחור שמתייחס לטלאי הצהוב של היהודים במחנות שמזכיר באופן מעוות את הכוכב שעונד השריף האמריקאי. באופן מתריס ביותר, הם בחרו להופיע כשטלאים צהובים לחולצותיהם דווקא בברלין.

לא פחות יהודי

השירים של ה"שריפס", הרוקיסטיים יותר מ"פיסוק רחב", מתפרשים על פני יותר נושאים. הם עוסקים בין השאר במאגיה יהודית ("Pulsa Denurah") ובהלכות האיסלאם ("Put On Your Burka"). האלבום נפתח ברצף שירים שמבטאים אלימות ובהמשך מתקדם לשירים שעוסקים בהיטהרות. לכן שמו, "Exorcism", (הוצאת דיבוק/גירוש שדים). "Jesus Christ Anti Christ" הוא שם של שיר שלכאורה סותר את עצמו, אבל פוגל סבור שהסתירה היא רק למראית עין.

"כמו שישו יפה הנפש כמעט נשכח לחלוטין לטובת ישו ששונא את השונה, קפיטליסט ותוקפן, כך גם האל האחד והיחיד. ישנם גם לא מעט יהודים שמאמינים באל המצדיק ומעודד לאומנות עיוורת, תפישת העצמי כאדם עליון, אכזריות כלפי האחר ועוד. האם לאל כזה ראוי להתפלל? אם זו תמונת האל שבה אנו מאמינים כיהודים, הרי שאל הצדק והאהבה, האל של הרמב"ם, או אפילו האל של שפינוזה לא פחות יהודי מהאל כצורר ורב מרצחים".

הוא כותב המלים בכל ההרכבים שלו. אי אפשר להגדיר אותו כמוסיקאי או מלחין, והוא גם לא מתיימר להיות כזה. אבל הוא מוקף בחברים שהם מוסיקאים רציניים. כך למשל, רביד זיגדון, שמנגן במרימבה ובכלי נגינה טקסיים, הוא שותפו המרכזי ליצירה ב"פיסוק רחב" ומי שיוצר את הסאונד המזרחי שלה. ירון אלוש, לעומתו, מושך את הלהקה מערבה עם כלים כגון סינתיסייזר ותרמין. נועה רימר עושה קולות רקע וצפצופים עם ברווזון גומי צהוב, המשורר המוכשר סער יכין מנגן בחליל ואריאל ערמוני מתופף מצוין. השניים האחרונים חברים גם ב"פוגל והשריפס".

אורחים רבים משתתפים ב"Exorcism" ובהם הטרומבוניסט גל בר אדון (ג'זסטפה), נגן צי'מבלי רומני שפוגל פגש ברחוב, בריאן צ'ייס (מלהקת הרוק האלטרנטיבית האמריקאית "יה יה יה'ס") ורבים אחרים. בימים אלה פוגל שותף גם בפרויקט צד, "מטטרון", עם יובב ארזי, די-ג'יי ומפיק מוסיקה אלקטרונית. מקור השם מטטרון הוא של מלאך רב עוצמה המופיע בספרות המיסטית היהודית, הנוצרית והמוסלמית. כמו כן הקליט פוגל גם כמה שירים שלו. בשיר "נאמנות", שבו הוא מלווה את עצמו ביוקליילי, הוא שר "כל הילדים נאמנים למדינת היהודים/ כל הילדים נאמנים לאדולף היפיוף".

אני יודע שזה לא כל כך ניטשיאני מצדי לבקש, אבל בכל זאת תסביר את עצמך בבקשה.
"אפשר להיות נאמן לכל דבר. נאמנות היא לא ערך העומד בפני עצמו".

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"

Uri Zer Aviv

עיתונאי, בלוגר, עורך ומגיש ברדיו הקצה

1 Comment
  1. […] ג'רמי פוגל ינגן באירוע סולו הרמוניום ויוקלילי. אולי הוא גם יבצע את שיר הדאנס "רמב"ם" של "מטטרון", הצמד שלו ושל יובב ארזי. לאחרונה הוציא פוגל את השיר "אני היודונאצי" עם להקתו "פיסוק רחב" ובו הוא נכנס לנעליו של "הדתי שזקוק לאל המצדיק ומעודד לאומנות עיוורת, אכזריות ותפישת העצמי כאדם עליון". חשוב לו, לדבריו, להשתתף באירוע כדי להראות שהיהדות אינה תקועה "בימי הטליבאן". פוגל, על אף שעשוי להיתפס ככזה, רחוק מלהיות אתאיסט. […]

אולי תגיד את זה כבר?