לא דובים. צילום: סשה גבריקוב
לא דובים. צילום: סשה גבריקוב

עד לפני כשנתיים "לא דובים" היתה אחת הלהקות הפעילות והמוערכות ביותר בסצינת האינדי התל אביבי והפסטיבלי, מאינדינגב דרך פסטיבל יערות מנשה ואחורה בזמן לפסטיבל "חוצמזה". מאז נעלמו עקבותיה של הלהקה המדליקה ששרה שירי נונסנס לצלילי בוזוקי שמנגן כאילו היה בלהקת פרוגרסיב-מטאל. עכשיו הם צצים בחזרה והסיבה להיעלמותם מתבררת כמשמחת, שכן בשבוע שעבר השיקה הלהקה את אלבום הבכורה שלה, "בעזרת הנשים", במועדון האוזןבר בתל אביב שהתמלא עד אפס מקום.

"לא דובים" התחילה כטריו של אבי תורג'מן (בס, שירה), חברו רונן ברטן (גיטרה), ומתופף שלאורך ארבע שנות הלהקה התחלף כמה פעמים. "אבי ואני במקור חברים מכרמיאל", מספר ברטן, "ואת המתופף המקורי, דב רוזן, החליף לקראת הכניסה לאולפן המתופף חגי שלזינגר". שלזינגר ניגן גם עם קוואמי, "מידנייט פיקוקס", "GeishaNO", רם אוריון ועוד. אחרי שסיים את עבודתו על האלבום עם "לא דובים" התפנה לעיסוקיו האחרים וללהקה הצטרף המתופף הנוכחי שלה, נמרוד ליברמן.

הגיטריסט המצוין ארז קריאל מלהקת "גיליאם" חבר גם הוא ל"לא דובים" בשלב מוקדם יחסית. כאן החליף את הגיטרה שלו בבוזוקי וברגע שהוא מתחיל להפעיל את קסמיו על הכלי, מרצין כל חנון פרוגרסיב-רוק את פניו בהשתאות. "הלהקה קמה על חורבות הרכב קודם שהיה לי ולאבי, ושבו ניגנו מין רוק מתקדם ועקום שכזה", מספר ברטן. "הקמנו את ‘לא דובים' כטריו, אבל מהר מאוד הפכנו לחמישה, עם קרן וארז שהצטרפו".

הזמרת והסקסופוניסטית קרן דוניץ (אחות של המוסיקאית והאמנית המוערכת מאיה דוניץ) הוסיפה ללהקה המון כוח. קשה להוריד ממנה את העיניים בהופעה, עם המראה הנערי וההתנועעות הנוירוטית על הבמה. משהו בה מסקרן ומטריד כשהיא שרה בסינגל הראשון שיצא, "היו לי ימים": "אין לי חשק לקום, זה פשוט שיגעון / כמה זמן אפשר לחיות בדיכאון" – וחברי הלהקה עונים לה כמו במקהלה מצרית ישנה שמאסה בחיים, "היו לה ימים יפים, ידידיי / היו לה ימים, ימים נפלאים". משהו בשילוב המילים והלחן עם ההגשה ההומוריסטית יוצר מתח ועניין.

גם בשירים אחרים של הלהקה מופיע השילוב הניגודי הזה של צחוק וביקורת חברתית. לדוגמה בשיר "סיליקון": "רוצה לעשות ניתוח להגדלת / כדי שסוף סוף יעשו לי מקום / רוצה לעשות טיפול שיפוץ להכפלת / אז גם אני עומדת בתור לדון סיליקון" – ואז נכנס הפזמון הפופי המקפיץ "סיליקון, סיליקון, סיליקון / בא לי סיליקון וואלי".

"לאורך הזמן הלהקה השתנתה לא רק בהרכב ומבחינה מוסיקלית, אלא גם בטקסטים, שבהתחלה היו נונסנס לחלוטין ולאט לאט קיבלו כיוון יותר חברתי פוליטי” אומר ברטן ומספר על תורג'מן, שכתב שירים רבים באלבום, שהוא אדם מורכב, "הוא אנגימטי. אתה לא יודע אף פעם אם הוא שמאלני או ימני, חילוני או דתי, דפוק בשכל או גאון". ולראייה, הנה קטע מתוך השיר "גבר גזעי" שכתב תורג'מן: “אני יוצא חוצץ, בעיקר בכיכר, בתנאי שלא קר / אם יש הופעה בחינם, אז בכלל זה כדאי להפגין עד מחר / נגד הכיבוש, הגזענות, הומניות בגרוש / שותה אספרסו קצר, מהול ליברל וכף אדישות" וממשיך לפזמון "אני גבר גזעי, גבר גזעי / בבוקר מנגן, בערב הורג ערבים".

הצמידו לכם הגדרה שלדעתי קצת חוטאת למוסיקה שלכם.
קריאל: "מה, ‘פאוור-פאנק ים תיכוני מסריח מטסטוסטרון'?"

בדיוק. כלומר, אין שום בעיה עם הסירחון, אבל אתם לא רק להקת ‘פאוור-פאנק'. יש אצלכם עומק שמתבטא בטקסטים ובסגנון הגשה מקורי.

ברטן: "המעבר משירי נונסנס טוטאליים לכניסה של רעיונות אחרים לשירים היה הדרגתי. הבנו שיצרנו פלטפורמה שניתן ליצוק לתוכה משמעות".

הופעתם המון בשנתיים הראשונות, לפני שנכנסתם להקלטות.
ברטן: "יותר מ-150 הופעות. זה היה הקונספט שלנו – יחידת קומנדו שהולכת ומופיעה איפה שרק אפשר".

זהו רק אלבומה הראשון של הלהקה, אבל עתידה כבר אינו ברור, שכן דוניץ מתגוררת בברלין כבר יותר משנה, שם היא חברה בהרכב האלקטרוני "The Buttering Trio" עם בן זוגה לחיים. וגם ארז קריאל בדרך להמריא מכאן: "יש לי אשה ודירה ופסנתר בניו יורק ואני עובר לשם עוד מעט". אבל אין להם כוונה להתפרק, מרגיע קריאל, "ככה עבדנו כל השנה האחרונה. אנחנו מארגנים את הפעילות לתקופת עבודה אינטנסיבית בזמן שכולנו בארץ".

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"