אהד פישוף וישי אדר. בני המה. צילום: איליה מלניקוב
אהד פישוף וישי אדר. בני המה. צילום: איליה מלניקוב

מאז פירוקה של להקת "נושאי המגבעת" ב-1992 המשיכו שני מייסדיה, המוסיקאים והאמנים ישי אדר ואהד פישוף, ליצור בתחומים שונים ולהיות מעורבים זה ביצירותיו של זה. פישוף פנה לקריירה בתחום המחול, הפרפורמנס והאמנות הפלסטית והציג בתערוכות שונות ברחבי הארץ. אדר, לעומתו, בחר להתמקד בהפקת מוסיקה לסרטים (הוא יצר את הפסקול לסרט "בופור") ולמיצגי אמנות ווידיאו וכמו כן הוציא אלבום סולו בשנת 2000 תחת השם "Oosh".

ההרכב "בני המה" נולד, לדבריהם, מתוך הרצון ליצור שירי פופ בעברית. "אם אתה מרגיש שהמלה פופ בהקשר שלנו היא מטעה, יכול להיות שאתה צודק", מסביר פישוף. "אבל אנחנו משתמשים במלה פופ בצורה המכילה ביותר שלה". גם "נושאי המגבעת" היתה לדבריו להקת פופ; "אהבנו את ההגדרה ‘פופ קשה'".

לאחר ארבע שנות פעילות, בעיקר בהופעות חיות, בעוד כחודש ייצא אלבום הבכורה שלהם, שייקרא בשמו של ההרכב (סינגל ראשון ייצא לרדיו בשבוע הבא). האלבום ייצא בחברת התקליטים אנובה, שהוציאה לאחרונה אלבום חדש ל"יאפים עם ג'יפים" ותוציא בקרוב דיסק חדש ל"איזבו". פישוף, בן 41, אב לקימה בת השנתיים וחצי, מתגורר בתל אביב עם בת זוגו, הרקדנית נועה צוק, ומסיים לעבוד עמה על יצירה משותפת. הפגישה עם השניים מתקיימת בגינת ביתו הפרטי של אדר, בן 40, ברמות השבים, שם הוא מגדל עגבניות, יוצר מוסיקה וחי עם אשתו ושלושת ילדיהם הקטנים.

"שיתוף הפעולה בינינו מעולם לא פסק", אומר אדר. "בשנות ה-90 הלחנתי מוסיקה לפרפורמנס של אהד ושל אורי קצנשטיין ואחר כך שיתפנו פעולה שוב בביאנלה בוונציה ב-2001. ב-2004 עשינו יחד מיצב סאונד גדול ב'אמנות הארץ', בתחנת החשמל רדינג, ושנה אחר כך יצרנו יחד מופע סאונד שעלה באיסטנבול במסגרת אירוע שנקרא ‘Losing Control'".

לדברי אדר, "אפשר להגיד שמה ש'בני המה' יוצרים הוא סינתפופ שהשתגע". למרות העבודה המשותפת שלא פסקה, פרידתו של אדר מ"נושאי המגבעת" בתחילת שנות ה-90 מעלה את השאלה מה חיבר בין השניים שוב ליצירה של מוסיקה במתכונת של שירים והופעות. "רציתי לעשות משהו יותר אלקטרוני ורדיקלי", נזכר אדר בסיבה העיקרית לעזיבתו את "נושאי המגבעת", שלטענתו הלכה יותר ויותר אחרי להקות פוסט-פאנק. "בני המה" מסמנים במידה רבה את ההמשך של מה שרצה לעשות במסגרת הלהקה.

ההופעה הראשונה של "בני המה" התקיימה ב-2008 במסגרת אירוע האמנות והפרפורמנס "איש בלי חולצה". "רגע ההתחלה של ‘בני המה' היה מאוד נקודתי", אומר אדר. "אהד קיבל הצעה ממארגן האירוע, וסיפר לו שחזרנו לכתוב שירים יחד. הוא ענה שאת זה הוא רוצה, ופתאום היה דד-ליין". בעבור אדר, ההופעה ההיא סימנה את חזרתו לבמה, מאז הופעתו האחרונה עם "נושאי המגבעת" ב-1992. "זו היתה הרגשה מעולה, תחושה מאוד עמוקה של הגשמה. זו ההרגשה גם עם האלבום. אני מאזין לו ואומר, ‘ואלה, זה מה שאני עושה'. כלומר, זה לא מחטיא – זה מה שהתכוונתי לעשות".

למה בעצם לקח לכם כל כך הרבה זמן להוציא את האלבום, אם אתם מופיעים עם השירים כבר כמה שנים?
פישוף: "העדפנו להופיע קודם. חלק מזה נבע מהרצון לתת לדברים לגדול ולהתפתח לפני שמנציחים אותם בהקלטה. בנוסף, גם האקלים התרבותי הכללי קצת השפיע עלינו. הרי הכל קרה בתקופה שמאופיינת בהצפה של של מוסיקה מוקלטת. פתאום היתה לנו הרגשה שזה יותר ממשי להופיע מאשר להתחיל מאיזו הקלטה, שתיבלע בתוך השטף האינסופי של המוסיקה שקיים בעולם".

ומה הוליד את השם המוזר "בני המה"? מתברר שמקורו בחלום שחלם פישוף בתחילת דרכם ב-2007 וממחיש בצורה מסוימת את הזרימה הטבעית של צורת העבודה שלהם. "כשרק התחלנו להופיע ולא ידענו עדיין איך יקראו לנו, חלמתי באיזה לילה אחד שאמורה להיות לנו הופעה ושאני לא יודע באיזה יום בדיוק היא אמורה לקרות. המפיקה בדקה בדפים שלה וענתה לי. בשלב הזה התחלתי להתעורר ותוך כדי שאני יוצא מהחלום עלה במוחי, שאולי היא יודעת איך קוראים לנו. צללתי בחזרה לתוך החלום, הישר אל תוך הדפים שלה, והיה כתוב שם: ‘בני המה'".

אמרת פעם שאתה ואדר תמיד נמשכתם ללהקות שהאמנות שלהן לא היתה רק במוסיקה שהן הפיקו, אלא בעצם הקיום שלהן שהוא כמו פרפורמנס מתמשך. זה סוג הלהקה שאתם רוצים להיות?
"כן, אבל זו לא מטרה אלא תוצאה של עשייה מתמשכת. יש להקות שהישות שלהן באה לידי ביטוי לא רק במוסיקה, אלא בכל אופן הקיום שלהן", אומר פישוף. אדר מסכים אתו: "זה צריך לנבוע מתוך הוויה אותנטית".

לדברי פישוף, "יש לי תחושה שהשפע שקיים כיום גורם למוסיקה לאבד קצת את ההקשר התרבותי שלה, להצטמצם לכדי עוד תיקייה במחשב, משהו שצף בתוך הקיום ולא ממש נטוע בו. בעידן הדיגיטלי, אתה שומע להקה ולא יודע אם היא להקה מ-1982 או להקה מאתמול שרק מנסה להישמע כאילו היא מ-1982, ואם זה בעצם משנה. אם אמן יכול לתת לך יצירה בעלת רוחב כזה שיאפשר לך ליצור אתה מערכת יחסים ארוכת טווח, אז זה דבר נורא טוב.

"אבל זה קשה כשאין זמן וכשהקשב מתחלק וההאזנה כבר אינה פעולה אקסקלוסיבית אלא כזו שמתלווה כמעט תמיד לפעולות אחרות, צפייה במסך מחשב לדוגמה. תחשוב על להקות כמו ה'רזידנטס', ‘סייקיק טיוי' או אמנים כמו סאן רא. הגדולה של האמנים האלה מעולם לא התמצתה באלבום אחד או יצירה אחת אלא במכלול של הדברים, ואלו סוג האמנים שתמיד הכי משכו אותי".

האם בעידן שפע המידע שבו אנחנו חיים, המשמעות של הפרפורמנס, המופע החי, נהפכת לחשובה יותר?
אדר: "בשנים האחרונות חלה חזרה מאוד גדולה ללייב, בגלל נסיגת היכולת של המוסיקה המוקלטת להנכיח את עצמה".

פישוף: "יש משהו נצחי בפרפורמנס. העידן של המוסיקה המוקלטת הוא עידן נורא קצר בהשוואה למופע החי שתמיד היה ותמיד יהיה. חוץ מזה, אנחנו מאוד נהנים מתהליכים ארוכים".

אדר: "כן, אבל לפעמים שיר מגיע לבשלות ואם אתה לא קוטף אותו בזמן, הוא נרקב כמו תאנה על העץ".

התינוק לא יירדם

את ההופעה של "בני המה" בפסטיבל אינדינגב בסוף החודש שעבר מסכם פישוף כ"הופעה לא מוצלחת. הרוקנרוליות הפסטיבלית הזאת היא לא כל כך אנחנו". אדר ספציפי יותר, מתאר את התנאים האידיאליים להופעה של הצמד: "מקום עם 350-500 איש דחוסים בצפיפות בין קירות חשוכים".

לדבריו, "בעניין קנה המידה, זה לא שהמוסיקה שלנו לא יכולה לעבוד מול אלפים, אבל הרגשנו שם שקצת התפזרנו בחלל האוויר הפתוח. על אף הדימוי המנוכר שלנו והריחוק שאנשים נוטים לייחס לנו, יש משהו שקורה בינינו ובחיבור שלנו על הבמה, שיש בו מידה של אינטימיות". פישוף ממהר להבהיר ש"אינטימיות זה לא רק גיטרה אקוסטית ומישהו שלוחש לך באוזן. אינטימיות היא גם מבוכה וחוסר נוחות, אבל גם מתח".

בין עיסוקיו הרבים פנה פישוף בשנים האחרונות לתחום שנקרא "Circuit Banding". באמצעות התערבות במנגנונים הפנימיים של צעצועים שעובדים על בטריות, בנה פישוף שני כלי נגינה חדשים שהם חלק מהד-נ-א של "בני המה". הם עדיין נראים כצעצועים, מעין מגאפונים קטנים, אקדחי קול צבעוניים, אחד אדום והשני כחול, עם אורות שנדלקים ונכבים, אבל הצליל שהם מוציאים לא ירדים אף תינוק.

"התחלתי לבנות את הכלים האלה במקביל להתחלה של העבודה על ‘בני המה'", מספר פישוף. "זו מין פרוצדורה שבה אתה לוקח צעצועים או כלי נגינה קטנים ויוצר בהם קצרים. דרך הקצרים האלה אפשר למצוא כל מיני אפשרויות חדשות לצלילים. זהו תחום מאוד גדול ולא אני המצאתי אותו כמובן. הכלים האלה נהפכו לחלק מהסאונד שלנו".

לדבריו, "אני לא סובל וי-ג'יי ואת כל השטויות האלה. זה זיהום מבחינתי. ההופעה שלנו מאוד פשוטה. אנחנו אוהבים במות קטנות ותאורה שהיא קצת יותר בסגנון של תיאטרון מאשר של הופעות רוק".

אדר: "זה מין ‘reverse action' של המונח מוסיקה. כלומר, אנחנו מתמקדים מאוד במה שאנחנו עושים על הבמה תוך כדי שאנחנו מנקים אלמנטים של הופעת מוסיקה סטנדרטית כמו תאורה שזזה. העיקר הוא מיקוד מקסימלי וכמה שפחות הסחות דעת".

אתם אוהבים להופיע?
פישוף: "כן, אני אוהב. זה צורך בסיסי שלי ואני אוהב את הטקס שבהופעה. ככל שהקומפוזיציה יותר הדוקה, יש לי יותר חופש".

אדר: "אני גם אוהב וגם לא אוהב. זה משהו ישן, זה לא חדש לי. אולי זה קשור בזה שאני לא נגן ומעולם לא היתה לי הנאה מפעולת הנגינה בפני עצמה. יש בי צד שלפעמים לא נהנה וצד אחר שמאוד נהנה וזה גם משתנה מהופעה להופעה. זו תעלומה, קשה למפות אותה".

לא חששתם שהמעבר מהבמה לפורמט המוקלט יפחית ממה שאתם עושים?
אדר: "ממש לא, כי אני בן אדם של מוסיקה מוקלטת. יש הרבה פרטים קטנים במוסיקה שאני יודע שנמצאים באלבום ולא בהופעה. זה קח ותן. באלבום יש את ההזדמנות להביא דברים לידי דיוק מקסימלי".

פישוף: "יש משהו בהקלטות שהוא סיכום או תיעוד".

אבל זה אלבום הבכורה שלכם. הוא אמור להיות סוג של התחלה, לא סיכום.
פישוף: "לפעמים, בשביל הקהל האלבום של להקה הוא התחלה של משהו ודווקא בשביל הלהקה זהו סיכום וסגירה של איזה פרק. האלבום שלנו מסכם פרק כי בשבילנו כיוצרים ההתרגשות היתה בליצור את הדבר הזה ולהיות מגורים מהאפשרויות שביצירה שלו".

הולכים ברגל

הכתיבה של פישוף ידועה כאסוציאטיבית וקשה לפרש או לפענח אותה. עם זאת, אפשר יהיה לשמוע באלבום של "בני המה" תמה חוזרת, שקשורה בהישרדות פיסית ומנטלית בעולם שנהפך פחות ופחות מחובר לקרקע. "כבר לא הולכים ברגל", אמר פישוף בשיר של "נושאי המגבעת" "האלוהים שלי עייף". ובכן, נראה שעדיין לא הולכים ברגל, שכן "האלוהים שלי עייף" זוכה לביצוע מחודש באלבום של "בני המה". "הוא מאוד ברוח האלבום", אומר אדר. "לא כל השירים של ‘נושאי המגבעת' היו בהכרח מתאימים, אבל בשיר הזה יש זרמי עומק דומים ל'בני המה'".

השירים אמנם נכתבו לפני פרוץ המחאה החברתית בקיץ האחרון, אבל שירים כמו "ילידים" ו"בלוז למנויים" נשמעים כאילו נכתבו מתוך שדרות האוהלים. פישוף אף הנהיג במהלך המחאה צעדה הפגנתית של הליכה אטית, כדי להמחיש את התהליכים הארוכים שעמם הציבור צריך להתמודד.

מה באמת כל כך מושך אתכם בהתעסקות בנושאים של הישרדות?
פישוף: "הישרדות נשמע לי כמו משהו נורא אינסטינקטיבי, ויש במוסיקה ובטקסטים שלנו ממד מאוד מהורהר. אינסטינקטיבי ומהורהר לא מסתדרים לי ביחד, כי כשאתה שורד אין לך זמן להרהר. אז אף על פי שאני מבין מה אתה אומר, אני לא בטוח שהמלה הישרדות היא מתאימה בדיוק".

בשיר "מר תור" אתה מפרט צרכים בסיסיים בחיים כמו רשימת קניות לפני התשלום: בית, משפחה, נישואים, אהבה, מוסכמות חברתיות, מלחמה ומוות.
פישוף: "זו מין רשימה אבסורדית כזאת שכאילו כוללת את הכל".

גם בשיר "בלוז למנויים" יש מין תחושה של בוז לגישה הקפיטליסטית הקרה. בייחוד כשאתה מדבר אל מי שאתה מכנה "מנוי ותיק יקר", מין דמות קפקאית חסרת צורה.

"'מנוי ותיק יקר' הוא קצת כמו ‘הילידים'. הם אותה דמות – הוא ביחיד, הם ברבים. מרחפת מעליהם רוח רעה של טכנוקרטיות מאיימת. קשה לדבר על הדברים האלה, אבל אני חושב שאם רוצים מלה שהיא מספיק כללית – אז יש ב'בני המה' תמה קבועה וחוזרת של התנגדות".

התנגדות למה?
"ההתנגדות בשירים היא מול סדר קיים, מול מצב הדברים שירשת, מול נקודות מבט שונות, מול השפה ומול המובן מאליו".

אדר: "אני לא יודע אם זו התנגדות או ההבנה הפנימית, שהתנגדות היא חלק מאוד דומיננטי בחוויה היום-יומית. התנגדות להוויה במובן הרחב ביותר היא משהו שמוטמע בנו כבני אדם. ב'בני המה' יש נקודת מבט שהיא לאו דווקא מתנגדת בזעם. זו מוסיקה של שני אנשים שכבר השלימו עם הטירוף, עם הכאוס ועם הרשע, ולכן יש בנו גם המון אירוניה והומור אבסורדי".

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"