הגיוני לחשוב שכדי לצפות במיטב הקליפים הישראליים על גבי מסך הטלוויזיה, יש לפתוח את המרקע על ערוץ 24 ולקוות לטוב. אך בפועל רוב זמן השידור של ערוץ המוסיקה הישראלי מוקדש לשידורים מהאולפן השקוף והפקות באיכות בינונית. גם בשאר העולם קרנה של הטלוויזיה בירידה כאמצעי לצריכת קליפים, גם משום שהדור הצעיר אינו רגיל שמכתיבים לו במה לצפות. אבל בעוד שבערוץ 24 או אם-טי-וי, הקליפ שמשודר – אם בכלל משודר קליפ – יהיה לרוב אקראי מבחינת הצופה, יוטיוב פתוח 24 שעות ביממה, ובניגוד לערוצי הטלוויזיה, נענה לבקשות הצופים. לפיכך חברות רבות, ובהן חברת ההפקות הצעירה "ביצת עין", מפיקות את הקליפים שלהן ישירות לפורמט אינטרנטי, שגם מסוגל לשדר באיכות תמונה גבוהה בהרבה מרוב הטלוויזיות הביתיות.

"ביצת עין" היא חברה להפקת וידיאו קליפים, שהוקמה על ידי שלושה סטודנטים תל אביביים בשנות ה-20 לחייהם. בן גלעדי, גל מוג'ה ויותם גנדלמן הקימו את החברה, שאמנם אפשר למנות את מספר הסרטונים שהפיקה על אצבעות שתי ידיים, אך חלקם הגדול ניחנו במקוריות שזכתה להד גדול ברשת: הקליפ ל"שיר נחמה" של להקת "הדג נחש" עבר את המיליון צפיות ביוטיוב; הקליפ המזעזע והמשעשע לשיר "Bella" של להקת "מונטי פיורי" מככב בימים אלה בבלוגים אלטרנטיביים מכל העולם; לקותימן וקרולינה הפיקו קליפ בסגנון סרטי הבלאקספלוייטשן: ולהרכב "עוזי נבון ומכרים" הפיקה החברה סדרת פרסומות פיקטיביות, כביכול משנות ה-50, שנראה כאילו נשלפו היישר מארכיון הערוץ הראשון. זאת כמובן אם מתעלמים מכך שאחת מהפרסומות הללו היא לריטלין.

כפי שלהקת אינדי אמינה לא מתפשרת על הסגנון שלה ומקריבה את החופש האמנותי אל מול האפשרויות הנוצצות של כסף גדול, כך גם "ביצת עין הפקות", שבוררת את הלהקות איתן היא עובדת, לא פעם על פי היכרות מוקדמת עם חבריהן. "הפקת קליפים ללהקות של חברים מהווה את הקרקע הכי נוחה לעבודה", אומר בן גלעדי, "יש לנו את האפשרות להרים עם חברים שהם מוסיקאים את הקונספטים שבאמת בוער לנו להפיק".

החברה אמנם קיימת באופן רשמי רק שנתיים, אך בפועל החלו השלושה ליצור כבר בתקופת השירות הצבאי שלהם. בן גלעדי (בנו של המפיק אביב גלעדי) ויותם גנדלמן חברים עוד מימי התיכון, וגנדלמן, שהיה צלם וידיאו בדובר צה"ל, הכיר את עורך הוידיאו גל מוג'ה (בן של השחקן והמרצה לקולנוע דני מוג'ה) בזמן ששניהם עבדו על קליפ עבור אמ-טי-וי ישראל. "שלושתנו התחלנו לעבוד יחד ומכאן היה רק מדובר בהליך ביורוקרטי של פתיחת חשבון בנק משותף ורישום עסק במס הכנסה כדי שנהפוך לחברה", מסביר גלעדי.

גלעדי לומד קולנוע, מוג'ה לומד פילוסופיה וגנדלמן משתייך לתוכנית המצטיינים במדעי הרוח והאמנויות של אוניברסיטת תל אביב. כרגע אין לחברה סטודיו והשלושה עובדים איש איש בדירתו. "כלומר, יש לנו משרד. אבל הוא חלק מהדירה של יותם ויותם הוא גם זה שמשלם עליו שכר דירה", אומר גלעדי.

אתם אמנם חברה צעירה, אבל יש לכם כמה שמות של לקוחות גדולים ומוכרים בישראל. אפילו את חברת האופנה קסטרו כבר הכנסתם לרזומה.
גנדלמן: "כשזה מגיע לתחום של הפקת קליפים בישראל, לא כל כך קיימת הפרדה בין אמנים גדולים לקטנים. אין הבדל ברמת ההשקעה מצידנו וגם לא ברמת המשאבים שניתנים לנו אם זה אמן מוכר ואם לא מוכר".

מוג'ה: "התקציב הוא קטן כך או כך".

גלעדי: "אם אתה רוצה לעשות קליפים בישראל, אין לך ממש סיכוי להפוך לחברה מסודרת שיכולה להרשות לעצמה להחזיק עובדים באופן סדיר. מה שאתה כן יכול לעשות, וזה מה שאנחנו עושים בינתיים, הוא להציע שירותים אחרים – כמו הפקת סרטוני תדמית וסרטוני פרומו לכל מיני חברות כפי שעשינו לקסטרו. אנחנו לא כל כך מפרסמים את הדברים האלה כי אנחנו עושים סרטוני תדמית ופרסומות בעיקר בשביל להתפרנס. יש עוד כמה דוגמאות כאלו בעולם, של קולקטיבים שגם יוצרים קליפים ללהקות. בדרך כלל מדובר בקבוצות שכבר הוכיחו את עצמן ביצירת וידיאו בתחום הפרסום, ואז בחרו ליצור קליפים שאף קבלן לא דרש מהן, מתוך אהבה ליצירה ולמוסיקה עצמה. כאלה אנחנו".

אז איך הגעתם לעשות וידיאו פרומו לקסטרו?
גלעדי: "חברת המיתוג שלהן פנתה אלינו".

נשמע שאתם לא ממש אוהבים לדבר על זה.
גנדלמן: "אנחנו לא ממעיטים בערך העבודה שאנחנו עושים לחברות מסחריות, אבל זה לא מרגיש שלנו. כשאנחנו יוצרים פרומו לקסטרו, אז הפרומו שייך לקסטרו ולא לנו, לפחות בתחושה. זה הבדל גדול לראות את הלוגו של ‘קסטרו' ולא את שלנו בסוף הקליפ".

גלעדי: "קסטרו נתנו לנו חופש יצירתי מדהים, אבל עדיין, כשאתה עובד מול גוף מסחרי גדול אז אתה מרגיש את זה טוב מאוד לעומת להקות בארץ, שיודעות שנותנים להם מכל הלב. איתן המצב שונה לגמרי כי מלכתחילה התקציב נמוך, והעבודה נעשית באופן אישי. לכן האתיקה העסקית עם להקות היא שונה לגמרי מההתנהלות מול חברות מסחריות. אתה רואה שהן נותנות אהבה בחזרה. כשאתה מסתובב עם ‘הדג נחש' על הסט וחברי הלהקה סוחבים בעצמם את הציוד הכבד שלנו על הסט, זה נותן הרגשה טובה".

עברית שפה קשה ויזואלית

מן הסתם, גורלן של חברות הפקת הקליפים, כרוך בגורלם של האמנים איתם הן עובדות. לכן אין זה פלא שהבודדות שמתעסקות בתחום הזה בישראל יעדיפו ליצור קליפים ללהקות ששרות באנגלית. כפי שלהקות צעירות תולות תקווה ביכולת שלהם להתפרנס מהמוסיקה שלהם בשווקים הגדולים שמעבר לים, גם פניה של "ביצת עין" נשואות מערבה. "סרטים אפשר לעשות כאן וגם סדרות", אומר גנדלמן, "מקליפים של מוסיקה אי אפשר להתקיים בישראל. ואם אתה רוצה לפרוץ בחו"ל, זה כמעט בלתי אפשרי לרגש מישהו עם הקליפ שלך כשהשיר עצמו הוא זר, מושר בעברית ולא מושך את הצופה לקליפ".

מוג'ה: "אם היינו להקה, הייתי אומר שזה הזמן להבין שאנחנו צריכים להקליט אלבום באנגלית".

גלעדי: "בדומה ללהקות אינדי, גם אנחנו רוצים לצאת לטור הופעות בחו"ל. וזה גם מה שרק עכשיו התחלנו להבין. כלומר, שיש להקות בארץ שאנחנו ממש אוהבים ושיש להם כאן קהל מדהים, אבל הבעיה איתן היא שהיכולת שלהן לקדם אותנו מוגבלת לישראל. רק עכשיו חזרתי מלונדון, שם הצגתי קליפים שיצרנו ל'דג נחש' וראיתי עד כמה קשה היה להם שם לספוג את העברית. הם אמנם אהבו מאוד וכן ראו את הקונספט, אבל אין מה לעשות – הערוץ של הסאונד והערוץ של התמונה הולכים ביחד".

אבל השפה שלכם היא בראש ובראשונה שפה ויזואלית וככזו היא אמורה להיות אוניברסלית.
גלעדי: "בקולנוע בן אדם מחו"ל כן יכול להתחבר לנרטיב ישראלי במידה והוא מושתת על אנושיות. נגיד, בסיפור של חייל ישראלי או של פלסטיני בשטחים, כי אז אין מחסום שפה, הסיפור האנושי הוא מעל לכל. אבל כשזה מגיע למוסיקה, אני לא ממש מצליח לחשוב על אף זמר שהצליח בחו"ל בעברית".

גנדלמן: "עפרה חזה!"

גלעדי: "כן אבל זה אוריינטלי כזה, מוסיקת עולם".

אז איך אתם מתמודדים עם מחסום השפה הויזואלית, שלטענתכם אינה ניתנת להפרדה מהשפה המדוברת בקליפים?
גלעדי: "אנחנו מנסים באמת לכוון את עצמנו לעבודה אך ורק על קליפים שיש להם פוטנציאל הפצה בחו"ל, כלומר לא קליפים בעברית. הקליפ ללהקת ‘Jviews' לדוגמה, שאמור לצאת עוד חודש, הוא חלק מהתפיסה שלנו של ללכת על להקות שיש להן פוטנציאל למנף אותנו בחו"ל, וכך גם הקליפ הנוסף ללהקת ‘מונטי פיורי'" (להקה ישראלית ששרה באיטלקית, אז"א).

הקליפ לשיר "Bella" של "מונטי פיורי" משתמש בטכניקת השתלת פנים על גבי צילומים קיימים ובמניפולציות שבדרך כלל מוכרות מסרטים הוליוודיים עתירי תקציב. נראה שהיה לכם ממש כיף לעשות את הקליפ הזה. אפילו השארתם בסופו קטעים שחושפים את שיטת העבודה שלכם עם המסך הירוק שברקע וחברי הלהקה המושתלים.

גלעדי: "היה לי נורא חשוב להבהיר בסוף הקליפ שהכל בדיחה שם, שזה נעשה בהומור ושמדובר בלהקה ישראלית. הרי הפרצופים של חברי הלהקה לא מוכרים עדיין ואפשר להתבלבל ולחשוב שהם בעצמם לקוחים מהסרטים הישנים שבהם עשינו שימוש. לקחנו שם קטעים מסרטים איטלקיים ורוסיים, כולם מז'אנר מאוד ספציפי שמתעסק בציד מכשפות. ככל שהאזנתי יותר לשיר, קיבלתי יותר תחושה של פחד ושל ארוטיקה. זה מיקד אותי בתוך אינסוף החומרים שמצאתי בבלוגים של בי-מוביז אירופיים".

על פי רשימת האמנים שהפקתם להם קליפים די ברור שאתם פונים לקהל פחות מיינסטרימי.
גלעדי: "נכון, אבל אני לא מבטל הצעות על הסף רק בגלל שהן מיינסטרימיות. הרי ‘הדג נחש' היא להקה גדולה בישראל ואפשר להגיד שהיא כמעט במיינסטרים, אבל מה שהם עושים הוא פיצוץ לטעמי. לכן אין לנו עם זה שום בעיה".

גנדלמן: "פונים אלינו עם הצעות מיינסטרימיות, אבל בסופו של דבר השיקול של האם לקחת את הפרויקט או שלא לקחת, הוא לא שיקול כלכלי, כי גם אם ניקח את האמן הכי גדול בארץ, התקציב עדיין יהיה נמוך".

כמה נמוך?
מוג'ה: "תקציב ממוצע לקליפ בארץ סובב את ה-12 אלף שקל. לרוב כל הכסף יצא מכיסו של האמן, כי רובם לא חתומים בחברות תקליטים עם חוזה שכולל הפקת קליפים. הסכום שציינתי ממש לא שווה להיקף ההשקעה שלנו בעבודה על הקליפ. אם היינו מתקצבים, העבודה היתה בכיף מגיעה לאזור ה-100 אלף שקל. אבל כמו שאמרנו, הסכומים שאנחנו מתוקצבים איתם הם כמעט בגדר עבודה בהתנדבות. ומתוך זה אנחנו מבקשים מחברים שלנו – תאורנים, צלמים ובעלי מקצוע – לעזור לנו בהפקה תמורת תשלום סמלי, לפעמים אפילו בחינם".

גנדלמן: "עם זאת, גופים שמייצרים קליפים בעיקר למוסיקה מזרחית אותו סכום של 12 אלף שקל הוא כמעט רווח נקי למפיק, מכיוון שעלות ההפקה שלו היא אפסית והתוצאה גם בדרך כלל פחות מרשימה".

גלעדי: "אנחנו משקיעים כל שקל מהתקציב. קח לדוגמה את טל בלטוך, ‘האפטריסט' (מומחה בתוכנות אפטר-אפקט, אז"א) שעבד איתנו על הקליפ של ‘Bella', הוא חבר טוב שלנו. האיש השקיע שבע משמרות עבודה של ימים שלמים שלבדם שווים מעל 14 אלף שקל. נוסף על כך, יש גם את העניין התרבותי המקומי, ישנם אמנים גדולים ומוכרים שפשוט לא רואים לנכון להשקיע כסף בקליפים ואפילו בסטיילינג של עצמם".

אין יוצאי דופן?
מוג'ה: "אין ספק שהקליפ החדש לשיר ‘דיסקו' של עברי לידר ויונתן גולדשטיין, שפועלים עכשיו בשם ‘The Young Professionals', הוא חריג. זה שיר באנגלית ורואים שהקליפ מומן בהרבה כסף, ושהוא מכוון באופן מאוד ברור החוצה לקהל בינלאומי. נפגשתי עם איזה מפיק מלונדון לא מזמן שאמר לי, בטון שחשש לאכזב אותי, שלצערו הוא לא יוכל בתור התחלה להפנות אלינו פרויקטים ששווים מעל ל-40 אלף דולר. אתה מבין את הבדלי הפרופורציות?"

מגעים ראשונים

גלעדי מציין את האנימטור אדם ביזנסקי, שהתחיל כיוצר קליפים עצמאי והיום הוא שם מוכר גם בחו"ל. ביזנסקי החל את דרכו כחייל, שבסופי השבוע עמל בהתנדבות על קליפ בטכנולוגיית סטופ-מושן ללהקת "The Shins" האמריקאית האהובה עליו. כשלא הצליח ליצור קשר איתה או עם חברת התקליטים שלה, "Sub Pop", פשוט שלח להן את הקליפ שהכין. חברת ההפקות ואנשי הלהקה התאהבו בתוצאה, שילמו לו עבורה והקליפ של ביזנסקי זכה לחשיפה גדולה באמ-טי-וי. "ביזנסקי פנה אל אותו בחור מלונדון שאיתו אני דיברתי", מספר מוג'ה, "ומאז הוא כבר יצר קליפים לאמנים מוערכים ומוכרים מחו"ל, כמו ‘7 Zero' ו'Wolf Parade'".

גנדלמן: "כן, אבל להבדיל מאיתנו הוא עושה אנימציה, שלא כרוכה באותה השקעה כלכלית שדורשים הקליפים המצולמים שלנו. לכן הוא יכול להציע את שירותיו בסכומים נמוכים ממה שאנחנו מסוגלים. אנימציה זה עולם אחר לגמרי".

במסגרת ניסיונות הפריצה לשוק העולמי, חזר גלעדי לפני כמה ימים מביקור בלונדון, שם נפגש עם נציגה של חברת "פרטיזן", המייצגת יוצרים עצמאיים ובמאים של וידיאו קליפים, סרטים קצרים ופרסומות, ומתווכת בינם לבין להקות ואמנים. בין המפיקים הגדולים שחתומים אצלה – מישל גונדרי והקולקטיב הספרדי הידוע "קנדה". בעקבות הפגישה, מקווה גלעדי, תחל החברה להפיק קליפים למוסיקאים מחו"ל, ובקרוב יגלו אנשי "ביצת עין" האם החל תהליך הפריצה שלהם מחוץ לגבולות ישראל. השמות העומדים כרגע על הפרק הם להקת "M83" ויוצר האלקטרוניקה המוערך מברלין Apparat, לשעבר בן זוגה של אלן אליין, בעלת חברת התקליטים "BPitch Control". ב"ביצת עין" מקווים שכל התהליך לא יסתכם בבלבול ביצים בינלאומי.

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"