גונג'ה סופי מנגב את הפרצוף עם מרצ'נדייס / צילום: בן פלחוב

הציפיות שלי לקראת ההופעה היו בשמיים, השמעתי את A Sufi & A Killer למלא חברים, ממש התרגשתי, כתבתי על זה, באמת שהייתי קצת בטירוף מהעניין. אני מניח שזו הסיבה לכך שכשתאכזבתי, התאכזבתי בענק. הנה קטע שבסוף לא פורסם מתוך הראיון שעשיתי עם גאסלאמפ קילר לקראת ההופעה שלו כאן עם גונג'ה סופי:

"לפני שנתיים הופעת כאן לבדך מול קהל שבא לשמוע בעיקר מוזיקה אלקטרונית, דאבסטפ והיפ הופ. בגלל שהפעם אתה מגיע יחד עם גונג'ה סופי, אחרי שבערך כל מגזין אינדי נחשב כבר כתב עליו, נראה לי שהקהל יהיה אחר, אולי יותר מגוון מאז"

גאסלאמפ קילר: "כן, בדיוק כמו בהופעה שלנו אתמול בלונדון שאליה הגיע הרבה קהל מבוגר, יותר ממה שמגיע בדרך כלל למסיבות, חבר'ה שבאים יותר בשביל החוויה הפסיכדלית. האנשים האלה באו לשמוע קטעים כמו Sheep ,Made ו-She Gone, הם באו יותר בשביל השירים היפים מהאלבום אבל אתה יודע מה – אנחנו ניתן להם את הכל, קטעים מהאלבום, ראפ, פריסטייל, דאבסטפ, יהיה טירוף."

אם ההתשובה של גאסלאמפ לשאלתי היתה שגם הוא צפה שהקהל יבוא בשביל החוויה הפסיכדלית וה-"השירים היפים", אז למה לעזאזל הם היו חייבים לדפוק הופעת ראפ-נויז הרדקור, שרובה מאולתרת ועם סאונד קשה ואלים במיוחד?! שום דבר מהעדינות השבורה שבקולו של גונג'ה סופי לא עבר יפה מהאלבום אל הבמה. ולאן נעלמו כל המנגינות המזרחיות וכל היציאות המענינות של גאסלאמפ? אולי נבלעו בתוך קולו המעוות של גונג'ה שצרח לתוך שני מיקרופונים שמתוכם אחד כוון לדיסטורשן מוגזם לגמרי. הסאונד שנוצר שם היה לא נעים, מיותר לציין שרוב הזמן בקושי הבנתי מילה ממה שהוא שר/צועק. האיש הרוחני והמסתורי שחשבתי שאני עומד לראות על המיקרופון במציאות נראה יותר כמו איזה ראסטה -ראפר על קראק.

גם עם הקטע הזה של הפירגון ההיפ הופאי המשוחק היה קשה לי לזרום. כל פעם מחדש הם הציגו אחד את השני על הבמה, כאילו לתת בריספקט אבל בחייאת נו, תתמקדו במוזיקה. והשיטה הזאת של לשלהב אותנו באמצעות מרצ'נדייס שגונג'ה סופי זורק מהבמה גם לא מצאה חן בעיני. לא חולצה מיוזעת שניגבה לו את הפרצוף לפני רגע וגם לא דיסק חתום היו עושים לי את הערב. ההתנהגות הזאת הרגישה לי מתאימה יותר לקהל של ילדים. היא לא הסתדרה לי עם הצניעות היפה והמוזרה שאפשר לשמוע באיך שהוא שר ב- A Sufi And A Killer.

זה נכון שההצלחה העולמית האדירה של האלבום תפסה אותם במהירות מסחררת, אבל על ההופעה שלהם הם עוד צריכים לעבוד, בעיקר לאזן אותה. הוייב האגרסיבי הזה שלהם היה יכול לבוא דווקא טוב אם הם היו נותנים פה ושם גם ברייקים אל תוך שירים רגועים יותר, או מבצעים שינויי כיוון מוזיקליים מרעננים מדי פעם. בעצם, אולי כן היו שינויי כיוון כאלה, אבל הסאונד היה כל כך מחורבן שכנראה פספסתי אותם. נכון להיום, ההופעה של גאסלאמפ וגונג'ה לא מהודקת עדיין כמו שהיא צריכה לטעמי להיות. לפחות השיר האחרון שהם עשו יחד, SuzieQ שגם ככה רועש באלבום, יצא ממש טוב בלייב.


הסט של גאסלאמפ קילר אחרי ההופעה היה מחורפן כצפוי, הוא ניגן שם על אייפאד והיה די מעניין וגם סוג של חוויה לעיניים עם כל התזזיתיות הזאת שלו, אבל גם הוא לא העיף אותי. פעם-פעמיים להכניס את הנדריקס לסט זה מגניב, יותר מזה זה כבר קצת מעפן העיר לי חבר ואני לגמרי מסכים איתו. טוב, אולי המצב רוח שלי כבר היה קצת מחוץ מדי בשלב הזה כדי להיכנס למוד של מסיבה.

האמת היא שלא רציתי לכתוב את הביקורת הזאת אבל היא הרגישה לי מתבקשת אחרי כל הרעש שהקמתי סביב ההופעה. אני כל כך מעריך את טבק, החבר'ה שהביאו אותם. הם אחד הדברים הכי טובים שפועלים בחיי הלילה של תל אביב, כל הזמן מביאים אמנים חדשניים ומאתגרים והכי חשוב – בזמן אמת, כשהם עוד בשיא פריחתם. אך לצערי הפעם זה לא ממש צלח. לא נורא, טבק צריכים להמשיך לעשות בדיוק את מה שהם כבר עושים, להמשיך לקחת סיכונים כמו ההופעה הזאת ולהעיז להביא לכאן אמנים שהם באמת אוהבים, שלא כמו רוב המפיקים שבדרך כלל בוחרים את האמנים שהם מביאים מחו"ל בעיקר על פי שיקולים של כדאיות וסבירות הצלחה.