ספי רמירז ציזלינג / צילום: יובל אראל

אתמול בלילה (חמישי) ברחובות פלורנטין, נראה היה שכולם נוהרים באותו הכיוון – אל ה-Cage Rage, הקרב המוזיקלי המטופש והכל כך כיפי בין האחים רמירז לבום פם. התור הענק מחוץ לקומפורט 13 השתרך סביב הבניין, שאפשר היה לחשוב שמדובר באיזו הופעה של אמן גדול מחו"ל, שמגיע לכאן לראשונה ולעולם לא יחזור. שמחתי לראות איזו היענות מטורפת היתה להופעה. לא עבר יותר מדי זמן מהרגע שנכנסנו, ועד שלאון "סנדק האינדי" פלדמן עלה לבמה (שהוסבה לזירת איגרוף), בחולצת פסים שחור-לבן סטייל "אני השופט כאן", והתחיל להדליק את הקהל עם הטקסט האינפנטילי והמעולה שהכין מראש. כמה שטויות הוא דיבר שם זה לא ייאמן.

בדרך החוצה עצרתי בשירותים. גם שם היה קצת פריקי

ההופעה היתה כסאחיסטית לאללה. שתי הלהקות ניגנו הרבה יותר קשוח ממה שהן מנגנות ברגיל. בקהל זיהיתי תנועות הד-באנגינג מעשור אחר. היו אנרגיות מטורפות של רוק'נצחוק מהבמה אל הקהל ובחזרה. בהתחלה שתי הלהקות ניגנו יחד והיה ממש יפה לראות כמה שהן מתואמות אחת עם השניה: שתי מערכות תופים ועליהן שני מתופפים שעושים אחד לשני פרצופים של "חכה חכה יור גואינג דאון" – כשבת'כלס הם היו ממש טובים ביחד. עוזי רמירז עלה בטייטס כחולים-סגולים, שיכולים להתפרש כקשוחים אך ורק אצל המפגרים מההיאבקות באמריקה, ואורי כנרות לבש מכנסי כדורגל קצרצרים וסרט עם גולגלות על הראש. הם עשו המון דאווינים על הבמה, ניגנו עם השיניים, מאחורי הגב, בעמידה על הכסא ובשכיבה על הרצפה, החליפו גיטרות, ניגנו בק-טו-בק – בקיצור עשו פאן. שניהם בין הגיטריסטים היותר טובים שפועלים כיום בישראל לטעמי, ובטובים אני מתכוון לסטייל שלהם. אלף סטייל יש להם והם רחוקים מאוד אחד מהשני בכיוון שלקחו בשנים האחרונות. עוזי יותר בקטע הדרומי אמריקאי (דרום ארצותהבריתי), ואורי חזק בסרף. בשני הקצוות המרוחקים של הזירה עמדו, בצד של בום פם, טובי, שנהם לתוך המיקרופונים באמצע שירים של הרמירזים, עטה גלימה ארוכה, חמוש בטובה אימתנית, ובפינה הנגדית – ספי ציזלינג (רמירז) והחצוצרה, שגם עלה עם גלימה, רק עם קפוצ'ון סגנון טקן 4. חזק כל הרעיון הזה של היאבקות מוזיקלית.

הבחורה, שהסתובבה עם השלט שעליו כתוב את מספר הסיבוב, היתה בבירור לטובת האחים רמירז, השופט היה בבירור לטובת בקבוק הוודקה ואפילו חילק צ'ייסרים לקהל. הלהקות ניגנו שירים אחת של השניה ובאחד הסיבובים לכל להקה ניתנו שלושה שירים לבצע, כשלטעמי הכי שווה היה הביצוע של מאליבו, הקטע שסוגר את אלאקאזם – אלבומם החדש של בום פם.

לא הגעתי להופעה בכוונה לסקר אותה ולכן שמתי יותר דגש על על הבירה והלרקוד, מאשר על התוכנית האמנותית של הערב, אבל מסתבר שלכל סיבוב היה רעיון מאחוריו. תימורה לסינגר סיכמה ממש יפה את כל הסיבובים בכתבה שלה ב-Ynet. הדבר היחיד שאיכזב אותי קלות היה בסוף הערב, כשכל העסק נגמר ורק נותר ללאון להכריז על הלהקה המנצחת – במקום לבחור שרירותית אחת מהשתיים סתם כדי לחמם את הרוחות עוד קצת, הוא הכריז על "החברות" כמנצחת. אפשר לראות בסוף הוידאו הבא שגם נערת השלט לא היתה ממש מרוצה מההחלטה ההיפית של השופט. כוסעומו חברות – עוד לא ראינו דם! עוד לא ראינו דם!

ההכרזה. הבחורה צודקת, רצינו עוד מהכסאח שהיה שם