פשוט שלושה קליפים מדהימים שתפסו אותי חזק לאחרונה. לא יפה לשמור אותם לעצמי:

הראשון לקוח מתוך התוכנית רחוב סומסום, ונעשה ב-1972! קליפ משוגע לגמרי, מושקע בטירוף, פופ ארט של פינבול הזייתי על רקע ה-Fאנק הפסיכדלי של זמרות הפויינטר סיסטרז, וזה היה שנה לפני שהן בכלל הוציאו את אלבומן הראשון. את המוזיקה ,הג'אזית והכלל לא פשוטה כאן, הלחין איזה וולט קריימר אחד. ממש לא מדובר כאן בעוד שיר ילדים ביטלסי טיפוסי. הפזמון עם המספרים העולים ממכר ברמות מטומטמות, הרי אחרי הכל צריך גם ללמוד מזה משהו, ואני לא מתכוון לרעיונות להתנסויות חדשות. האנימציה מכילה אינסוף רעיונות יצירתיים, כל מספר מוצג בתוך עולם רעיוני אחר: ג'ונגל, ימי הביניים, מיני גולף, קרקס, מגרש בייסבול ועוד. טירוף ללמוד ככה.

"אני יכולה להיות צפרדע" – קליפ של הפליימינג ליפס מתוך Embryonic, האלבום השנים עשר שלהם (12!). וויין קוין בשיר אינפנטילי ויפה, שעל הדרך מזכיר מיליון סוגים של של יצורים שונים ולפעמים גם לא של יצורים (הליקופטר?!). קארן או מה- Yeah Yeah Yeahs עושה בהתאם את קולות הרקע. רעיון פשוט וביצוע מדהים.

 

הקטע האחרון נקרא The Music Scene, והוא לקוח מתוך אלבום שיצא השנה לבלוקהד, אמן היפ הופ אינסטרומנטלי מנינג'ה טיון. מין סרטון פוסט אפוקליפטי וצבעוני במיוחד על עולם שנשארו בו בעיקר חיות וטלביזיות ענקיות. כמה אלמנטים בקליפ הזה ממש מזכירים לי את האנימציות המסויטות מ- The Wall של פינק פלויד. קחו למשל את הדמויות של האנשים עם הראשים שנראים כמו מסננות בסגנון מטחנות הבשר המפורסמות מ-"ווי דונט ניד נו אג'וקיישן".