fbpx
חיפוש

(It Might Get Loud (2009 – צפייה ישירה

It Might Get Loud
It Might Get Loud (from left to right): Jack White, Jimi Page & The Edge

תודה לעידו שחם מ-המאזין שהסב את תשומת ליבי לסרט התעודה המגניב הזה.

It Might Get Loud מפגיש בין ג'ימי פייג', ג'ק ווייט ו- The Edge ששופכים אור, כל אחד מהזווית האישית שלו, על הדבר המופלא הזה שנקרא גיטרה חשמלית. אמנם אני לא גיטריסט (חלום שיום אחד עוד ייתגשם) ובטח שלא מבין גדול בגיטרות, אבל אני יודע טוב מאוד לזהות את הסאונד החשמלי שעושה לי את זה.

מכירים את הקטע הזה שעולה בשיחות מוזיקה עם חברים, שמתחילים בשלב מסויים של השיחה שוב את הוויכוח הכל כך מטופש (וכיפי) על "מי הגיטריסט הכי טוב בעולם?" אני תמיד טוען שג'ימי פייג' הוא הפייבוריט שלי, עם הסתייגות לגבי השטות של ה"הכי טוב בעולם". זה הכל תלוי בסטייל, בסאונד הייחודי. יותר מדי גיטריסטים עם טכניקה שלא מהעולם הזה פשוט לא מרגשים אותי. מה לעשות, גדלתי על לד זפלין ולעד אהיה Zoso!

לגבי ג'ק ווייט, תמיד הנגינה שלו הזכירה לי את לד זפלין, אך אני מוכרח להודות שעם הזמן הוא לקח אותה לכיוון חדש וזה בדיוק ההבדל בין להיות מושפע ללהיות חיקוי זול. סטייל בטח שלא חסר לו, לא בסאונד ולא בלוק. את דה אדג' אני לא מכיר כאיזה גיטריסט דגול וגם על U2 אני לא מת (בלשון המעטה). לטעמי יכלו לבחור הרבה גיטריסטים אחרים לפניו. זה הזמן שלכם להציע את הגיטריסט שאתם הייתם מעדיפים לראות בסרט הזה במקום דה אדג', לא שזה יעזור (הסרט כבר עשוי…) אבל זה עלול להיות מעניין 🙂

https://www.youtube.com/watch?v=dzEsv1ZpG58

ואם כבר בסטייל עסקינן, ג'ימי פייג' חייב להסתפר, מה זה הפוני הזה במאחורה?! אפילו באייטיז זה לא היה לעיניין.

Uri Zer Aviv

עיתונאי, בלוגר, עורך ומגיש ברדיו הקצה

8 Comments
  1. עומרי

    ינואר 12, 2010 14:36

    לשאלתך, הייתי רוצה לראות שם את אחרון גיבורי הפעולה ג'ון פראשנטה

  2. אורי זר אביב

    ינואר 12, 2010 14:52

    כן, לגמרי הייתי רוצה לראות אותו שם במקום דה אדג'. בחיים לא הייתי מצליח לאיית את שם המשפחה של הגאון הזה כמו שצריך.. נראה לי שעלית על הנוסחה

  3. מירב

    ינואר 12, 2010 22:13

    ראיתי את הסרט לפני כחודש בסאן פרנסיסקו, ב'רד ויק'- בית קולנוע קהילתי משנות השמונים הממוקם ברחוב הייט, אותו רחוב שבו התפתחה תנועת ההיפים בשנות השישים עם סצנת המוזיקה המדהימה אשר עדכנית עד היום. בכל מקרה, ברד ויק יש אולם קולנוע אחד עם כיסאות של פעם וספות לרביצה, פופקורן אורגני המוגש בקערות עץ אשר מקפיצים את החוויה לדרגת עונג עילאית!
    הסרט עצמו היה מדהים! לראות את גאוני המוזיקה והיצירתיות! ללמוד על עברם, על איך הגיעו עד הלום והמוזיקה שנלוותה היתה ממש חוויה שמיעתית וויזואלית מרתקת.
    אין ספק ששלושת הנגנים נבחרו תחת קריטריונים מסויימים, אם נבצע חתך של המאפיינים ניתן לראות 3 דורות (מבחינת גילאים), אך גם סגנונות הנגינה והדרך בה הם משתמשים באותו כלי נגינה באופנים שונים בא לידי ביטוי, שכן פייג' עף על החשמלית, וייט מוסיף אלמנטים ארציים של מוזיקה עממית ואילו אדג' מכניס את האלמנט הדיגיטלי של הסאונד עם הכל הפדלים האלה שיש לו…
    יש מעברים יפים בסרט הזה בין עבר והווה, בין הסגנונות ובין הדמויות אשר עושות דרכן למפגש המיוחל, ובמפגש עצמו יש תחושה של התפוצצות יוצרות- יצירתיות והערכה הדדית של כל אחד לסגנונו ומפעל חייו עם חיבור מוזיקלי של שלושתם בסוף, כשהם מנגנים וזורמים יחדיו.
    חדורת השראה, מיד כשהגעתי הביתה לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן:-)

  4. תומר

    ינואר 13, 2010 02:26

    וואו! איזה סרט, העפת אותי!!!
    מן הסתם יכלו להיות שם עוד הרבה גיטריסטים מעניינים וטובים אבל אני לא מציע לזלזל ב-דה אדג'. בתור מתבגר שאהב את יו 2 (מה לעשות לדעתי פעם היו ממש טובים) דה אדג' העניק לי את אחד הריגושים הגדולים הראשונים שלי מסולו גיטרה ב"סילבר אנד גולד" מ"ראטל אנד האם".
    ומן הסתם: לשמוע את ג'ימי ואת ג'ק מנגנים ופשוט ללקק את האצבעות(כי אי אפשר להגיע עם הלשון לאוזניים…)

  5. עידו שחם

    ינואר 16, 2010 02:31

    לגמרי לא כדאי לזלזל בדה אדג'. הוא השפיע על ים של גיטריסטים באייטיז ואז שוב על ים של גיטריסטים בעשור שבדיוק חלף. לתקופה היה לו סאונד מאוד מובחן שדחף קדימה את אפקט הדיליי ועשה איתו (יחד עם בריאן אינו) לא מעט רגעים בלתי נשכחים במוזיקה. מה שמעניין בו במיוחד זה איך הוא עושה יותר מפחות, כלומר יוצר עולם עשיר של סאונד בעזרת מעט תווים.

     אם כבר הייתי מוציא מהסרט את ג'ק ווייט או את ג'ימי פייג' כי הם פשוט דומים מדי ובסופו של דבר מושפעים כמעט מאותה המוזיקה. בגזרה ה-"קלאסית" סלאש יכול להיות משתתף מגניב לסרט שכזה, יש לו ידיים של זהב ולא מעט סולואים בלתי נשכחים. היה יכול להיות מעניין לראות את תום מורלו על כל טריקי הסאונד הפסיכיים שלו. או את ת'רסטון מור בגישה אחרת לגמרי לאפשרויות שגלומות בגיטרה וכל הדרכים לזיין לה את הצורה. אמנם שחקן חדש יחסית בזירה, אבל לדעתי מייק וונארט מאושנסייז גיטריסט מדהים עם סאונד מטורף ושפע ענק של רעיונות בכל כיוון אפשרי שיכול להראות מאיפה משתינה הגיטרה.

    אבל המלך הבלתי מעורער שהייתי רוצה לראות בסרט הזה, למרות שהוא לא קורא לעצמו גיטריסט, הוא ללא ספק ג'וני גרינווד. אבל זה יצטרך להתרחב הרבה מעבר לגיטרה, גם לקלידים שונים ומשונים, וגם לכתיבת תווים להרכבי כלי מיתר שהוא עושה כל כך טוב.

  6. עמיר/חובצי

    ינואר 16, 2010 17:24

    היה שווה רק בשביל המבט על הפרצופים של ג'ק וויט ודה אדג' כשג'וני פייג' התחיל לנגן את Whole lotta love..

    סרט נחמד בסה"כ, למרות שהיה נראה שהוא קצת נכפה על המוזיקאים האלו.
    דווקא ברגעים שלהם "מחוץ" למצלמה היה נראה שהם הכי נהנים.
    אולי היה שווה להכניס לשם מנחה או מישהו שיוביל את השיחה.

  7. עמיר/חובצי

    ינואר 16, 2010 17:25

    ג'ימי!
    ג'ימי פייג'!
    אלוקים ישמור, מה זו הטעות המחרידה הזו?

  8. אורי זר אביב

    פברואר 7, 2010 23:26

    בעסה, יש לי הרגשה שמחקו כמה מקטעי הוידאו של הסרט מיוטיוב… זכויות יוצרים
    אפשר לצפות בסרט גם כאן: http://vidreel.com/video/NTc5NTk4

אולי תגיד את זה כבר?