fbpx
חיפוש

ביקורת הופעה, בלאגן עם אם.טי.וי ישראל ותשובה אחת חיובית


video shot by Atar Rapaport

הוא בא לנפץ אדישות בקול רם, הוא בא בשירה לתת לנו בראש עד שהמילים יחלחלו לנו אל הלב. במהלך ההופעה, צמד המילים – tuba lips – קפץ לי לראש תוך מחשבה על כך שאם אנשים רק  יתבוננו ממש טוב ב-"שיפתות-הטובה" שלו, הם יוכלו לקרוא מהן את הכתוביות (מתוך השיר Telegram). למי שלא הכיר מלפני את קטעי השירה שנשמעו שם, היה קשה מאוד לעקוב אחרי סול וויליאמס. לא שציפיתי לחוויה קלה לאוזן או לראש אך בהתחשב בכך שההופעה הייתה נטו ספוקן וורד ללא מוזיקה בכלל, נראה שהקהל, גילה רצון אמיתי להקשיב. זו היתה שעה יפה.

שעה שהוא עמד שם על הבמה והקריב את גרונו, בפעם המיליון, כדי לנסות ולגרום לאנשים לראות מעבר למציאויות אליהן הם כבולים. סיפרו לי חברים ב-TABAC, (הקבוצה שהפיקה את כל הסופ"ש המטורף הזה), שיום אחרי ההופעה נסע סול וויליאמס עם קבוצת אקטיביסטים לבילעין – לראות את החומה לפני שהיא נופלת. זה מה שחומות עושות, לא? אפילו אם זה לוקח להן יותר מדי זמן.

אני מסכים עם בן שלו מעיתון הארץ, שכתב שהדבר הכי טוב לעשות בהופעה שכזו, ובכלל עם השירה של שאול, זה באמת להוריד את החומות, לפתוח את הראש ולזרום עם המילים והקצב שלהן במקום להתבאס על כל מילה שפספסת או על כל משמעות שהחמצת. הרי יש כל כך הרבה מהן כאן, פעם הבאה תקלוט עוד קצת, ומה שכבר חשבת שהכרת יקבל אולי משמעות נוספת.

בהופעה לא היו חומות. וויליאמס עמד על במה נמוכה ולעיתים פצח בשיחה עם הקהל, לעיתים צחק איתו, אבל בעיקר הרביץ בו תורה שבעל פה. אני הייתי שם כל כך מרוצה, מוקף בחברים טובים שהדבקתי בתושב"עתו לאורך הזמן. במהלך ההופעה, פתאום שלט גדול שעליו כתוב 1987 הונף בקהל. זה היה מתי, חבר שלי מהצבא שמבקש משאול שיבצע את 1987. הבקשה נענתה.

עוד חבר טוב שלי אפילו הביא איתו להופעה את אביו הנכה – כותב השירים הענק יענק'לה רוטבליט. מסתבר שרוטבליט ממש אוהב את מה שסול ויליאמס עושה… אחרי ההופעה הבנאדם נכנס לחדר האמנים ושאל אם אפשר לקבל שם איזה חיבוק מסול ויליאמס. זה נגמר בשיחה של כשעה ביניהם אשר בסופה יענקל'ה מזמין את סול ויליאמס לישון אצלו בירושליים העתיקה לקראת סיור מודרך אישית בעיר הקודש למחרת. מה לעשות, כשאדם עברי בשיעור קומה כשל רוטבליט מתאהב במילים של "ראפר" אמריקאי שיכול להיות הבן שלו, זה מבחינתי אישור נוסף לכך שמדובר כאן באמן פורץ גבולות.

צילום: עטר רפפורט
צילום: עטר רפפורט

באמת שעשיתי המון כדי לגרום לאנשים לבוא להופעה. קרעתי ת'תחת: הכנתי את המיקסטייפ האולטימטיבי, פרסמתי אותו בפורומים שלא ידעתי שקיימים בכלל, כתבתי לעיתון, שידרתי ספיישל ברדיו הבינתחומי וכתבתי כאן באור בזויות מספיק פוסטים בנושא כדי לגרום לבלוג להפוך ולהיראות כמו איזה אתר מעריצי סול ויליאמס. בסוף, אפילו חברתי ל- TABAC ועזרתי בפעולות היח"צ בשטח.

משהו כמו שבועיים אחרי שפירסמתי את המיקסטייפ שהוא מבחינתי הדבר הכי מושקע שעשיתי בכל קמפיין הגרילה הזה, גיליתי משהו מאוד מוזר. בחיפוש אחר הערך "סול וויליאמס" בגוגל עלתה תוצאה חדשה מהאתר הרשמי של אם טי וי ישראל. נכנסתי ללינק ומצאתי שם פוסט, עם מלל קצר לקראת ההופעה ובנוסף מיקסטייפ של סול וויליאמס משלהם אשר לפי הכתוב הוכן ע"י סול ויליאמס בכבודו ובעצמו! "בינתיים וויליאמס ממקסס בשבילכם את הטייפ".

ד"ר יובל דרור כתב על כך בבלוג שלו:

"העניין הוא כפול. לא רק שוויליאמס לא ממקסס דבר עבור קוראי MTV ישראל, אפילו MTV ישראל לא ממקססים דבר עבור קוראי MTV ישראל – זהו המיקסטייפ של אורי. אחד לאחד. ללא כל שינוי".

ישנה התייחסות רחבה לצד המשפטי של המקרה אצל ד"ר יובל דרור (בעיקר בתגובות) אך למען האמת אותי צד זה של המקרה מעניין אך ורק ברמת הידע הכללי אחרי הכל, אני סטודנט לתקשורת אינטראקטיבית שעוסקת בין השאר בעינינים מסוג זה. מה שת'כלס הפריע לי מאוד, היה יותר העיניין האתי, עליו הטיבה לכתוב גברת קסטה בבלוג שלה:

"זר אביב בכלל לא היה בכיוון של "קניין רוחני" ואפילו הגדיר, כראוי ובצדק, את המיקסטייפ כניתן לשיתוף והורדה. זר אביב רק ביקש קרדיט שמגיע לו ועוד איך. זו לא סוגיה משפטית, זו סוגיה אתית. אבל חברה מסחרית חצופה כמו MTV רחוקה מלהבין את המורכבות של אהבת מוזיקה והשקעת הרגש, הזמן והמאמץ הנדרשים בעריכת מיקסטייפ."

שואל את השאול / צילום: עטר רפפורט
שואל את השאול / צילום: עטר רפפורט

כמה חברים סיפרו לי שהם השאירו טוקבקים באתר אם טי וי ישראל שמפצירים באתר לתת קרדיט ליוצר המיקסטייפ המקורי וכו', אך אף אחת מן התגובות לא פורסמה. היום סוף סוף הצלחתי ליצור קשר ישיר עם העורך של אם טי וי ולדבר איתו על כך בטלפון. התברר לי, מה שהיה צפוי, שכל העיניין נעשה מתוך קלות דעת וחוסר תקשורת בין אם טי וי למקורות המידע שלה אך בשום אופן לא בכוונת זדון ולכן היה לי חשוב גם להזכיר זאת כאן ולאזן קצת את ההתקוממות שנוצרה. אם טי וי הורידו את הפוסט המדובר מהאתר שלהם ברגע ששמעו על הדיון המתפתח בבלוגוספירה.

מאוחר מאוד במהלך הערב, אני וסול וויליאמס נפגשנו באיזור הבאר בחלק האחורי של המועדון. הוא פנה אלי בצחוק ואמר "that's a nice T-shirt you got there" חייכתי, הרי לבשתי שם את החולצה שקניתי אחרי ההופעה שלו בלונדון ב-2005. הוא זיהה אותה, מן הסתם השם שלו כתוב לי על הגב… עניתי לו:

"Thank's, I got it in London, bought it at a gig of some dude you should really give a listen to"

ניסיתי לספר לו חלק מהדברים שיצא לי לכתוב עליהם כאן בחודש האחרון אבל זה היה קשה מדי עם כל הרעש והעובדה שיצאתי טמבל וכל הזמן שמתי יד על הפה. אבל את מה שבאמת רציתי לשאול אותו, רק כדי סוף סוף לסגור את הפינה שלי איתו, הצלחתי לשאול. והתשובה הייתה חיובית. הוא אכן קיבל וקרא את המכתב ששלחתי לו אז, אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה. הוא זכר הכל.


video shot by Atar Rapaport

"כל בוקר אני קם וניצב מול כיתת יורים. כל בוקר יש אחד שנוצר ירי. הדילמה שלו היא מערכת האמונה שלי. הם יורים מסביב, אך רק לעתים רחוקות אני בקו האש שלהם. נפש שקטה הינה צליל מתויג, צבועה בסגול. בני הקטן טרם למד לצבוע בתוך הקווים; הגייתו הסתורה טרם למדה הסתירה, אשר לנו. אנו מדברים על אמנות בתשוקה גדולה, ואז מבצעים מלאכה משוללת חמלה, ותוהים מדוע המציאות מדממת בדיונות. אז מהי אותה מלאכה? אני משער שמלאכה זו תהיה – אם נולדת במקום כמו ארצות הברית, או אם נולדת במקום כמו ישראל – אני מתאר לעצמי שמלאכה זו תוכל להיות, ההבנה – הבנה עצמית – שלא חובה עליך להנציח דבר מה, רק בגלל שנולדת לתוכו." – מתוך קטע שירה שבוצע בהופעה בישראל. תרגום מאנגלית – מתי ברסקי.

Uri Zer Aviv

עיתונאי, בלוגר, עורך ומגיש ברדיו הקצה

11 Comments
  1. yuv

    דצמבר 11, 2009 14:36

    אוהב שאתה עושה לי צמרמורות
    כל מי שאומר שאתה חי בסרט- צודק ובגדול
    אשריך

  2. מתי

    דצמבר 11, 2009 15:31

    תודה על הקרדיטים (:
    וכמובן על שהכרת לי את עבודותיו מלאות החמלה של האיש הנפלא הזה…

  3. mushon

    דצמבר 11, 2009 20:59

    מעניין שסול בחר להשתתף בהפגנה השבועית בבילעין (שאינה בהכרח אטרקציה תירותית קונוונציונאלית) ללא שום הכרזות בהופעה עצמה (לא יודע אם הוא הזכיר את זה כי לא הייתי שם). אני חושב שזה שינוי מרענן ביחס לאמנים אחרים שבאים לארץ ומטיפים מעין פציפיסטיות רדודה ובלתי מתחייבת בלי שום נסיון אמיתי להבין או ללמוד על מה קורה פה. אני חושב שהבחירה שלו לסוע לבילעין ללא הצהרות מראש מעידה על העניין האמיתי שלו בפוליטיקה ובמאבקים המקומיים – לא סתם עוד נסיון לתיוג עצמי כ"ליברל".

  4. ילד ירוק

    דצמבר 11, 2009 22:22

    לא יודע,

    הייתי בהופעה של סול וויליאמס ואני מאוד אוהב את האלבומים שלו. אבל הספוקן וורד זה פשוט לא זה, מאבד את כל המוזיקליות האדירה ומשאיר לטעמי המון טקסט שברובו הוא חלול לצערי עם הברקות מעטות.

    ישבתי וקראתי את הטקסטים שלו לפני ההופעה במלואם – ולא כל כך התרשמתי. מדובר על שירה בינונית למדי, נכון שסול ויליאמס הוא פרפורמר בחסד – אבל לא הייתי אומר שהוא המשורר הכי טוב שקראתי. ולכן היתרון היחסי שלו הוא דווקא בהיפהופ שהוא עושה בצורה נהדרת, עם הפקות מעולות ומילים נהדרות ביחס להיפהופ. בהקשר של שירה, אני אישית מעדיף לקרוא את הציניות של חנוך לוין, ולא את של סול ויליאמס. (לא שהם באמת באותו הז'אנר, אבל שירה זאת שירה)

  5. הליברוב

    דצמבר 12, 2009 22:52

    כיף לקרוא אותך תמיד.
    זו היתה חוויה מדהימה שאני מנסה לאסוף רסיסי מידע עליה, כי למרות שהייתי שם הייתי כל כך נרגש שאני לא זוכר כמעט כלום. אני בהחלט זוכר את היופי של הקומפורט מפוצץ במאות אנשים שעומדים בצפיפות ומקשיבים לכל מילה שהאיש הזה ירה לאוויר.
    אני גם זוכר שהתרגשתי מהמילים שאיתם סיכמת, ושהספקתי לשכוח אותן במהרה, כאמור. אז תודה שהזכרת לי…
    היה לילה מדהים.

  6. אורי זר אביב

    דצמבר 13, 2009 03:55

    ליברוב, הסט שנתת אחרי סול היה מלאכת מחשבת. לא צחוק לעלות לעמדה אחרי סול וויליאמס ולהצליח לשנות אווירה בצורה חלקה כמו שאתה עשית.

    !restekpa

  7. מתי

    דצמבר 13, 2009 17:52

    ילד ירוק, אני לא ממש מסכים איתך, כי בעיני פורמט הספוקן וורד מוסיף המון מוזיקליות לטקסטים של סול – ואני מסכים שהם לעתים אומרים הכל בלי לומר כלום…כך שאם קוראים אותם מדף הנייר, הם מאבדים הרבה מערכם.

    סול בעצמו יזדעזע מהרעיון שמישהו יכתיר אותו כ"משורר הכי טוב שקראתי", אני חושב…אבל התכנים שהוא עוסק בהם, הרקע שממנו הוא בא, וכמובן צורת ההגשה – כל אלה ביחד הופכים את היצירה שלו למרגשת ומרוממת הרבה יותר מהציניות של חנוך לוין, לדעתי.

    אני חושב ש"שירה זו שירה" היא המיסקונספציה הכי גדולה שניתן היה לחלץ מההופעה. כמו שסול אמר בראיון שלו ל 102FM, פעם השירה והספרות הוקראו בפני הקהל הרחב והאנאלפביתי (האודיסיאה והאיליאדה ביוון העתיקה). עם כל הכבוד לכוחה של המילה הכתובה, אני לא יודע אם שוכן בקרבנו משורר שמסוגל להפנט ולהניע את קהל מאזיניו, כפי שסול עשה. עכשיו, אני מניח שרבים מקהל זה, לא קוראים שירה על דרך קבע אם בכלל – במובן הזה אנחנו האנאלפביתים המודרנים – "תדר הבנתכם הנוכחי עולה בערכו על פני מה שנמסר לכם להבין" (Coded Language/ Saul Williams)

  8. שירה

    דצמבר 15, 2009 21:07

    אתה כותב מרגש ויפה.

  9. יוד

    דצמבר 18, 2009 01:26

    כמו תמיד אני נהנית לקרא את מה שאתה כותב. על סול וויליאמס שמעתי רק ממך והרבה, כך שלא איפשרת לי להתעלם. הצליח לך….שוב

  10. אורי זר אביב

    דצמבר 18, 2009 19:14

    וזה מה שקרה על הבמה מייד אחרי ההופעה של סול וויליאמס. מדהים.

  11. […] לא עברו אפילו חודשיים מאז הופעתו של אמן הספוקן וורד הניו יורקי סול וויליאמס, שהשאיר את הקהל הישראלי פעור פה בזמן שהמטיר את מילותיו […]

אולי תגיד את זה כבר?