פוסט אורח – תגידי, אז איך היה סיפורים באוזן עם שלומי שבן?

קיבלתי מייל מידידתי הנפלאה, שירילב, שהיתה ב-"סיפורים באוזן" עם שלומי שבן:

אורי יקירי,

מזה זמן מה לא התראינו. חבל, כי בשבת האחרונה ציפיתי לראותך. חשבתי שתוכל להגיע. כמה התאכזבתי כשלא הגעת! הרי אין כמוך השואל שאלות אמנים נפלאים, מקשה ובודק מה מזיז להם את הקורקבן מבפנים. והרי היה זה אתה שפרסם בדף פני הספר שלו כי הוא מתעתד להגיע למופע… אחרי שראיתי את הפוסט על אירוע "סיפורים באוזן" שמארחים הפעם את שלומי שבן, החלטתי מייד להרים את הכפפה והשפופרת ולחייג למספר להזמין כרטיסים. כן, חודש מראש, ומבלי שראיתי מעולם לפני כן את שבן בהופעה, החלטתי שזהו זה. הגיע הזמן להקשיב לו, בלייב. כמובן שאהובי הצטרף לחוויה בהתלהבות, אך מי אם לא, אורילה הסנדלר, נשאר יחף וחף מכרטיס.

התור היה ארוך. חיכינו.

וחיכינו. מעטים יחידי הסגולה שהשיגו כרטיס מבלי להזמין אותו מראש.

וחיכינו.

ואז, סופסוף, נכנסנו לאולם הקטן ותפסנו שני כסאות בר אחוריים, ממתינים בציפייה שיעלה לדבר אלינו.

ואז חיכינו. וחיכינו עוד קצת.

ואז הוא עלה.

בצניעות הוא חייך וסיפר כיצד ניסה להימנע מלהגיע לסיטואציה מביכה שכזו, והמשיך ופרש בפנינו את שנות ילדותו, הפסנתר, והכתיבה כאתנחתא מניגון מפרך. הרגשתי כמו בערב תמיכה באמן המיוסר, כשסיפר על מורותיו וגלגולי שמותיהן, על כמה התאמן ותרגל את נגינתו בפסנתר וכמה מסור היה לעינוי זה.. הוא שיתף איך חווה פרידה כואבת וכתב לה שיר- "פוך"- כזה שלא יחליט לקום ולעזוב לטובת מיטה אחרת…והמשיך וגלגל וסיפר כיצד בחברת תקליטים אחת אמרו לו כן, ובשניה לא, והחליט ללכת עם זו שאמרה "כן"…

וסיפר על שיריו.

וניגן, אורילה, הוא ניגן, והרגשתי כאילו הוא מדגדג אותי בעורף, מדגיש את הבס וחולף על פני עם חלילית הקלידים שיצר לו, בסולמות הגבוהים.

"עברנו לצפון" בוצע בדיוק כשרציתי לעבור צפונה עם הכיסא, כשהצלם שהגיע עם 2 טון ציוד חלף על פני. מזל, מזל שהשירה שלו כל כך סוחפת, הרגשתי אותה בעצמות ולא הצלחתי לזוז. ב 'לא מתגעגעים', הקהל משיב קולות רקע נעימים, ואני- מחייכת.

את "New age women" בחר שבן להקריא לנו, לא לפני שהסביר כיצד בחר לכתוב אותו ארוך, עם חרוז מדוייק שחוזר על עצמו, כאילו בחר מסגרת נוקשה במיוחד להכניס לתוכה את מה שחשב להרגיש. וזה, בכלל שיר על אורגיה משולשת…

[podcast]http://www.lightbaz.com/wp-content/uploads/2009/10/02. New Age Women.mp3[/podcast]

ובעיקר, מחשבות על שירה עלו בליבי בזמן ששבן זה דיבר.

מחשבות על כמה פעם היה לי קל לכתוב, והיום כבר לא כל כך, על כמה מורכב זה למצוא את המילים הנכונות וכמה מסובך זה להרכיב אותן יחדיו. הוא מצליח לכתוב כל כך טוב! וגרם לי לרצות לכתוב לך, אורילה. אז הנה, כתבתי קצת. בפעם הבאה אולי אפילו אנגן את זה… שלך, שירילב.

שירילב, תודה רבה על המכתב (זה יותר ממייל, זה מכתב) ועל המילים החמות. גרמת לי לסומק על הלחיים ונפיחות זמנית באיזור האגו. כפרה עלייך!

• הבוקר יצאה הודעה רשמית ממונוקרייב והיא הולכת ככה: זקני צפת יתאחדו (לראשונה) לכבוד המופע של ענקי הגראנג' Mudhoney אותם יחממו בבארבי (26/10). האירוע הינו חלק מפסטיבל תל אביב הראשון למוזיקה.
  הודעה רשמית נוספת מ-14/10… בוטל האיחוד.
  

• שפורפרת כותבים שפופרת. בדקתי במורפיקס… באמא שלי, זה התיקון היחידי שעשיתי במכתבך 😉

מה ששלומי שבן עשה לי או איך חזרתי בזמן בשבת

אורי יקירי,

מזה זמן מה לא התראינו. חבל, כי בשבת האחרונה ציפיתי לראותך. חשבתי שתוכל להגיע. כמה התאכזבתי כשלא הגעת! הרי אין כמוך השואל שאלות אמנים נפלאים, מקשה ובודק מה מזיז להם את הקורקבן מבפנים. והרי היה זה אתה שפרסם בדף פני הספר שלו כי הוא מתעתד להגיע למופע…אחרי שראיתי את הפוסט על אירוע "סיפורים באוזן" שמארחים הפעם את שלומי שבן, החלטתי מייד להרים את הכפפה והשפופרת ולחייג למספר להזמנת כרטיסים. כן, חודש מראש, ומבלי שראיתי מעולם לפני כן את שבן בהופעה, החלטתי שזהו זה. הגיע הזמן להקשיב לו, בלייב. כמובן שאהובי הצטרף לחוויה בהתלהבות יתרה/שכחה מסתברת/התלהבות, אך מי אם לא, אורילה הסנדלר, נשאר יחף וחף מכרטיס.

התור היה ארוך. חיכינו.

וחיכינו. מעטים יחידי הסגולה שהשיגו כרטיס מבלי להזמין אותו מראש.

וחיכינו.

ואז, סופסוף, נכנסנו לאולם הקטן ותפסנו שני כסאות בר אחוריים, ממתינים בציפייה שיעלה לדבר אלינו.

ואז חיכינו. וחיכינו עוד קצת.

ואז הוא עלה.

בצניעות הוא חייך וסיפר כיצד ניסה להימנע מלהגיע לסיטואציה מביכה שכזו, והמשיך ופרש בפנינו את שנות ילדותו, הפסנתר, והכתיבה כאתנחתא מניגון מפרך. הרגשתי כמו בערב תמיכה באמן המיוסר, כשסיפר על מורותיו וגלגולי שמותיהן, על כמה התאמן ותרגל את נגינתו בפסנתר וכמה מסור היה לעינוי זה.. הוא שיתף איך חווה פרידה כואבת וכתב לה שיר- "פוך"- כזה שלא יחליט לקום ולעזוב לטובת מיטה אחרת…והמשיך וגלגל וסיפר כיצד בחברת תקליטים אחת אמרו לו כן, ובשניה לא, והחליט ללכת עם זו שאמרה "כן"…

וסיפר על שיריו.

וניגן, אורילה, הוא ניגן, והרגשתי כאילו הוא מדגדג אותי בעורף, מדגיש את הבס וחולף על פני עם חלילית הקלידים שיצר לו, בסולמות הגבוהים.

"עברנו לצפון" בוצע בדיוק כשרציתי לעבור צפונה עם הכיסא, כשהצלם שהגיע עם 2 טון ציוד חלף על פני. מזל, מזל שהשירה שלו כל כך סוחפת, הרגשתי אותה בעצמות ולא הצלחתי לזוז. ב 'לא מתגעגעים', הקהל משיב קולות רקע נעימים, ואני- מחייכת.

את "New age woman " בחר שבן להקריא לנו, לא לפני שהסביר כיצד בחר לכתוב אותו ארוך, עם חרוז מדוייק שחוזר על עצמו, כאילו בחר מסגרת נוקשה במיוחד להכניס לתוכה את מה שחשב להרגיש. וזה, בכלל שיר על אורגיה משולשת…

ובעיקר, מחשבות על שירה עלו בליבי בזמן ששבן זה דיבר.

מחשבות על כמה פעם היה לי קל לכתוב, והיום כבר לא כל כך, על כמה מורכב זה למצוא את המילים הנכונות וכמה מסובך זה להרכיב אותן יחדיו. הוא מצליח לכתוב כל כך טוב! וגרם לי לרצות לכתוב לך, אורילה. אז הנה, כתבתי קצת. בפעם הבאה אולי אפילו אנגן את זה… שלך, שירילב.